בעלי מוגבלות ועוני - לא גזרת גורל

בעולם אוטופי אפשר היה לחשוב שבעשור השני של המאה ה־21, בואכה שנת 2022, החברה הישראלית תצליח להתגבר על חסמיה בכל הנוגע לתעסוקה לאנשים עם מוגבלות - אך לא כך הדבר. ביום שישי הקרוב יציינו בעולם את היום לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ועל פי נתוני דו"ח ג'וינט ישראל - 17 אחוזים מקרב אזרחי ישראל מוגדרים בקטגוריה זו (כמיליון אנשים וחצי). כמחצית מהם, בגיל העבודה, מובטלים. כשישה אחוזים מקרב האנשים בעלי המוגבלות בגיל העבודה בישראל מקבלים קצבת נכות כללית מן הביטוח הלאומי.

המשוואה פשוטה: ההוצאות הקיומיות של אדם עם מוגבלות גבוהות ביחס לאדם מן היישוב, בעוד הכנסותיו נמוכות יחסית, ובכך קיימים שיעורים גבוהים של תחולת עוני בקרב אוכלוסייה זו.

זה כמה שנים שמדינת ישראל מפעילה תקנות שכר מינימום מותאם לאנשים עם מוגבלות. התאמת השכר נועדה לעודד מעסיקים ולהגביר העסקת עובדים עם מוגבלות, שחווייתם תהיה של זכות ולא של חסד. וכן, כמובן, לעגן מערכת יחסי עובד־מעביד במקומות עבודה שבהם עובדים אנשים עם מוגבלות.

מהו שכר מותאם? הואיל ויכולותיו של אדם עם מוגבלות הן מופחתות, שכרו ייקבע על פי דרגת יכולת עבודתו. ייתכן בהחלט שזו היתה יכולה להיות מדיניות אפקטיבית אם לא רק השכר היה מותאם, אלא אם גם שיטת האבחון שנבחרה כדי להעריך את התפוקה של אנשים עם מוגבלות היתה מותאמת. כיום היא אינה מותאמת - היטב או בכלל - ואולי אפילו, שלא בטובתה, היא מקבעת את האפליה החברתית כנגד אנשים עם מוגבלות בכלל ובתעסוקה בפרט.

על הממשלה וגם עלינו כחברה לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את מציאות התעסוקה וההשתכרות בקרב אנשים עם מוגבלות, ואיך אנחנו יכולים לנתק סוף־סוף את הקשר שנוצר בין מוגבלות לבין עוני. עלינו להביא בחשבון כי המשימה המורכבת מלכתחילה, רק תלך ותתעצם עם המרוץ הטכנולוגי בכל תחומי החיים, כולל אפילו מתן טיפול רפואי. אם לא נפעל עכשיו, הדרת אנשים עם מוגבלות, חברתית וכלכלית, רק תגבר.

אנחנו, בבית איזי שפירא, הבנו שיש לנו היכולת לעזור ולשנות את התמונה והחוויה עבור אנשים עם מוגבלות. אם מביאים בחשבון כי בין הגורמים שאותם ניתן למנות למציאות לא פשוטה זו, יש כאלה התלויים באדם עצמו (השכלה נמוכה, מיומנויות מחשב נמוכות, תחושת ערך עצמי נמוכה וחוויית אחרוּת, קצב עבודה והספק וקשיים באוריינטציה טכנולוגית), וכאלה התלויים בכוחות חיצוניים (חוסר במסגרות להכשרה מקצועית מותאמת, היעדר נגישות, עמדות מעסיקים) - הרי שהשינוי חייב לבוא במקביל בכל המישורים: החברתי והמדיני כאחד, ולא רק.

החסמים והצרכים הכלכליים התלויים באדם עצמו, הביאו אותנו בבית איזי שפירא לפעול בכמה אופנים: מדיני־חברתי - בשינוי חקיקה, הקמת קבוצות מנהיגות והתייחסות להבניית שינוי עוד בגיל הרך. ויש שני אופנים מרכזיים נוספים: ראשית, פיתוח תוכנית לביסוס זהות של מסוגלות בקרב אנשים בוגרים עם מוגבלות, במטרה להעמיק את היכרותם עם כישוריהם הייחודיים, ערכם והמודעות העצמית שלהם. זה יביא לכך שבחירה במסלול תעסוקתי תהיה מדויקת יותר. ככל שאנשים יבחרו מסלולים להשתלבות תעסוקתית ההולמים יותר את כישוריהם האישיים, סיכויי השתלבותם בעולם העבודה יהיו טובים יותר.

האופן השני הוא בניית תוכנית לאוריינות פיננסית לבוגרים עם מוגבלות, הכוללת תחומי ידע מכלכלת מקרו ועד להתנהלות פיננסית אישית יעילה ושקולה. שילוב פעולות המתמקדות בהקניית מיומנות לאדם לצד שינוי בתפיסות, במדיניות ובמרכיבי השירותים בתחום זה - הוא קריטי, ויוכל להביא להגברת השתתפות של אנשים עם מוגבלות בעולם התעסוקה, לצמצום תחולת העוני ולרווחה אישית־כלכלית גבוהה יותר. חשוב לזכור: מוגבלות ועוני, מקושרות יותר או פחות, אינן גזרות שלא ניתן לשנות.