"ממלכתיות" היא מילה ייחודית לעברית. היא לא קשורה למלוכנות, כמובן, וגם לא ניתנת לביאור במונחים לועזיים, המציינים את העלאת האינטרס של מוסדות המדינה לכדי ערך עליון על ערכים אחרים. אנחנו אומרים על משהו שהוא "ממלכתי" בשלושה מובנים: ראשית, שהוא "מדינתי", כלומר שייך למדינה כולה, כמו חינוך או צבא ממלכתיים; שנית, שהוא משרת את "טובת הכלל" ולא אינטרס צר; ושלישית, שהוא דרישה שככל שממלאים אותה - כך המדינה הדמוקרטית טובה יותר או נאמנה יותר לעצמה, כלומר משרתת טוב יותר את מטרותיה. דרישות מרכזיות כאלה הן הדרישה לריבונות האזרחים, כלומר להשתתפותם בניהול המדינה, והדרישה לעצמאות מערכת המשפט מאינטרסים חד־צדדיים בחברה.
במשבר הפוליטי שסיומו אינו נראה באופק, ה"ממלכתיות" היא מוקד הפולמוסים הטעונים בין תומכי נתניהו למתנגדיו. הרק־לא־ביביסטים הצליחו לקַבע בשפה הפוליטית דימוי של עצמם כמחנה שנלחם למען הממלכתיות, לעומת יריביהם ההמוניים נמוכי המצח, שלקו בהערצת המנהיג והם חסרי "תודעה ממלכתית". אבל קווי המתאר של משבר הממלכתיות אצלנו אינם תואמים לתיאור השטחי הזה. לאמיתו של דבר, הוא מתאפיין בזה ששני הצדדים בו טוענים טענות בשם הממלכתיות.
למתנגדי נתניהו התמונה ברורה: הוא מאיים על עצמאות מערכות האכיפה והמשפט, לפחות מהרגע שתקף את המשטרה, לא הרכין ראש בפני הכרעת היועץ המשפטי לממשלה ולא התפטר מההנהגה בציפייה להכרעת השופטים. אולי מותר לו לערער על ההאשמות נגדו, אבל לא מעמדת ראש הרשות המבצעת, מפני שמצב כזה מטיל צל על עצמאות מערכת המשפט. ודמוקרטים חייבים להגן על עצמאותה, כך נטען, מפני שבלעדיה יהיה השלטון בארץ שרירותי, וריבונות האזרחים עצמה תיפגע. הם טוענים, אפוא, שריבונות האזרחים עצמה תלויה בסופו של דבר בעצמאות מערכת המשפט.
אבל מהעבר השני, טענותיהם של תומכי נתניהו נוגעות גם הן לעצמאות מערכת המשפט. הם טוענים שתי טענות נפרדות (אם כי משלימות). ראשית, שמערכות האכיפה והמשפט שועבדו לאינטרסים של מחנה פוליטי אחד, להדחת המנהיג של המחנה היריב. שנית, הם טוענים שהן שועבדו לאינטרסים הכוחניים של ראשיהן, ומשעינים טענה זו על פרשות "ניטרליות" מבחינה מחנאית־פוליטית, כמו פרשות רות דוד, גוף הפיקוח על הפרקליטות והמכון לרפואה משפטית.
כדי להבין את הטענות, צריך להבחין בין האינטרס הממלכתי שמערכת המשפט חייבת לספק - חוסר משוא פנים ואכיפה שוויונית של נורמות - לבין החתירה הטבעית, המוסדית והאישית, לכוח. כאשר מערכת המשפט מתעצמת באופן בלתי מאוזן מעבר לסף מסוים, היא בקלות עלולה להיות מנוצלת להטיית משפט לטובת צד מהצדדים הפוליטיים או לטובת עליונותם האישית או המוסדית של ראשי מערכת המשפט. מגיני נתניהו טוענים ששני סוגי הקלקול השתלבו במשבר שסביב משפטו ומאיימים על הפוליטיקה הייצוגית שלנו, ולכן על ריבונות האזרחים.
לפיכך, המשבר העמוק לא ייפתר ברטוריקה כוזבת על ממשלת "ריפוי" או "איחוי", לכאורה, אחרי הדחת נתניהו. הממשלה הרופפת הזאת, נטולת הלגיטימציה למרות התמיכה התקיפה שהיא מקבלת מהזרם המרכזי בתקשורת, לא תצליח להרגיע את הרוחות. מולה עומדים רבים מאוד מבין נאמני המשטר הדמוקרטי, הסבורים שמערכות האכיפה והמשפט לוקות במחלות חמורות, ולכן מאבחנים איום על הממלכתיות הישראלית במובניה היסודיים ביותר. קל וחומר שהמשבר לא ייפתר אם יאומצו ההצעות המסוכנות של שר המשפטים סער, שפירושן החלשה מהותית של הדרג הנבחר, ומכאן גם של יכולת הבוחרים להשתתף בניהול המדינה באמצעות מנהיגים נבחרים.
אין דרך להיחלץ ממשבר הממלכתיות ללא חקירה פרלמנטרית יסודית של מקורותיו, כזו שתוליך לרפורמות עמוקות במשטרה, בפרקליטות, לרבות מוסד היועץ המשפטי, וביחסים שבין הכנסת לבין ביהמ"ש העליון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו