לשבור את קשר השתיקה

שתיקה יכולה להיות לפעמים אקט אלים מאוד. כואבת יותר מסטירה פתאומית, מפלחת יותר מסכין, צורבת את העור באדישות ובקור. שתיקה לנוכח אלימות יומיומית - מילולית ופיזית. שתיקה לנוכח הקטנה והשפלה של אישה, של אמא, של בת משפחה או חברה. שתיקתם של אלה שיכולים לעצור את הסיוט. שתיקתן של הנשים הסובלות, שנאלצות לספוג את הכאב בשקט; לא להתלונן, לא לזעוק, רק לבכות בשקט בלילה את כל מה שהן לא יכולות להגיד.

מכל התופעות הקשות של אלימות כלפי נשים, אני זועקת נגד ההשתקה. המקרים שבהם הכתובת לא רק מרוחה על הקיר, אלא נכתבת בכל בוקר מחדש לעיני כל, אבל לא זוכה למענה.

היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים מוקדש השנה לאלימות בחברה הערבית בישראל. כובד המשא המונח על כתפיה של אישה ערבייה הסובלת מאלימות, הוא קשה כפליים. הסביבה הקרובה לא רק שאינה מספקת תמיכה במרבית המקרים, אלא לעיתים קרובות מקשה ומעודדת שתיקה והסתרה. מי שאוזרות אומץ ומגישות תלונה, מוצאות את עצמן לא אחת תחת מסע לחצים כבד, מבהיל, מצד בני משפחה ונכבדים. חושפות את עצמן לאיום נוסף. לא פעם הן נשברות תחת הלחץ, מושכות את התלונה, מסתירות את החבלות וממשיכות הלאה אל הסוף הבלתי נמנע.

ואלו שלא? אלו שמחליטות ללכת עם האמת ולדרוש צדק, מה מצפה להן? מכתב לקוני עם שלוש מילים מכאיבות לא פחות: "חוסר עניין לציבור". הרי גם חקירות של רצח נשים לא תמיד מגיעות לכדי פענוח, אז כשמדובר בתלונה על אלימות המוטיבציה של גורמי האכיפה נמוכה מאוד. אף אחת לא משלה את עצמה שהמשטרה תגן על חייה מפני בעלה, אחיה, אפילו ילדיה. מי שמסתובבת כשגזר דין מוות מעל ראשה, יודעת שהיא לבד בעולם.

הייתי רוצה לבשר ביום כזה על מהפכה. על הקמת יחידה משטרתית מיוחדת לטיפול באלימות כלפי נשים. על החמרה משמעותית בענישה ויצירת הרתעה. על מתקני הרחקה ושיקום של גברים אלימים, מקום שממנו אסור להם לצאת עד שיעברו טיפול משמעותי ואבחנה שהם אינם מסוכנים עוד. היום נשים שסובלות מאלימות נמלטות אל מקלטים מוגנים, והגברים האלימים מסתובבים חופשי. זה מעוות לחלוטין. המציאות צריכה להיות הפוכה.

יש גם לא מעט שחקני נשמה ושחקניות נשמה שמקדישים את חייהם לנושא. בעמותות, במשרד הרווחה ובמוקד 118, במשטרה ובוודאי בקרב הפעילות האמיצות, הגיבורות, מתוך החברה הערבית, שבעצם פועלן מציבות את עצמן במוקד של ביקורת קשה ולעיתים אלימה. אלא שכל אלה יחד לא מצליחים להגיע ליעד: אפס מקרי אלימות ורצח של נשים.

כדי להגיע לשם נדרש איום משמעותי. שלילה מוחלטת של חירותו וזכויותיו של גבר שהרים יד, שאיים, שתכנן רצח. מאסרי עולם כפולים ומכופלים למי שרצח. נידוי חברתי בעידוד אנשי דת ומכובדים. הבושה צריכה להיות שלהם, לא של הנשים. גבר שיידע שאחרי הסטירה הראשונה כל מכריו, חבריו ובני משפחתו יפנו לו עורף ויגרשו אותו מעליהם, יחשוב פעמיים לפני הסטירה השנייה.

נדמה שלא אחת האלימות הזו מתקבלת בהבנה, בקריצה, בהסכמה שבשתיקה. זו השתיקה האלימה שעליה אני מדברת.

על המנהיגות הקהילתית, המקומית, המשפחתית, להעביר מסר חד וברור, נחרץ והחלטי: אין מקום לאלימות כלפי נשים. מי שיפעל באלימות, לא יהיה עוד חלק מאיתנו. רק ככה, בנחישות ובציפוף שורות, נצליח לייצר הרתעה אמיתית.

כשמדובר באלימות, לצערי המצב רק הולך ומחמיר. השינוי המיוחל מבושש להגיע, אבל הוא יבוא. בזכות הנשים האמיצות הוא יבוא. בזכות הילדים שיגדלו למציאות אחרת. מציאות שבה לא יהיה מקום לשתיקה. שבה יישמע קול ברור שאומר: חאלס. די לאלימות.