החלטת שרת החינוך שלא להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך נכונה ומוסרית, אם כי הנמקתה שאין הוא זכאי לפרס משום "שקרא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי" מחמיצה במשהו את עוצמת אי־הלימתו של החוקר את הפרס הלאומי הרם.
כאיש סגל לשעבר של אוניברסיטת אריאל, ארשה לעצמי לטעון כי בחברה הישראלית תפיסה פוליטית המתנגדת לשהות הישראלית (לרבות של מוסדותיה האקדמיים) בשטחי יו"ש היא עמדה שיש להצטער עליה ולהתעמת עימה, אך בוודאי לדעת להכיל אותה, וזו עמדה כנה של השמאל הישראלי (גם אם אנכרוניסטית). בעצם הנימוק לאי־מתן הפרס לפרופ' גולדרייך משום פעילותו נגד מוסדות אקדמיים בשטחים, יש כדי להפוך את ההחלטה לחלק מהמשחק הפוליטי, ימין כנגד שמאל, ובכלל להקטין את מידת הסולידריות שסביבה. וכל זאת, כאשר קיים נימוק אחר לשלילת הפרס הלאומי מפרופ' גולדרייך; נימוק שלא רק היה נתפס כ"סיבה ימנית", אלא שהיה מצדיק לטעמי את הרחקתו מכל תגמול לאומי אף בעיני עמיתיו לשמאל הציוני ובעיני תלמידיו המסורים, המעוניינים לצאת לתארים מתקדמים בחו"ל.
גולדרייך הוא אחד מ־240 אנשי אקדמיה ישראלים ויהודים, שטרחו לפנות בעצומה לממשלת גרמניה ודרשו להכשיר בה את פעילות ה-BDS באמצעות טענתם כי אין לתפוס פעילות ארגון זה כאנטישמיות. בעצומה ששלחו לממשלת גרמניה, ביקשו לבטל את הגדרת פעילות ה-BDS כאנטישמיות - הגדרה שהושגה לאחר פעילות ארוכה של ארגונים חוץ־ממשלתיים גרמניים, ובעיקר נחישות של ממשלות גרמניה השונות להוציא את פעילותו של ארגון זה מחוץ לחוק. הדרך לכך הייתה באמצעות הגדרתו כאנטישמי - שהרי פעילות מסוג זה אסורה על פי החוק הגרמני.
ואין מדובר במניפולציה רטורית: אין כמו פעילי ה-BDS בגרמניה, ולא רק בגרמניה, המעודדים בשלל הקמפוסים ובסביבתם אלימות פיזית נגד יהודים - מרצים כסטודנטים, אנשי סגל קבועים כחוקרים אורחים, מתארחים בכנסים אקדמיים כמשפחות של פוסט־דוקטורנטים בשנת השתלמות. זו מגיפה הולכת ומואצת של אלימות פיזית, המתבטאת בשגרה ובעיקר בתהלוכות מטילות אימה, על ידי שילוב חדש של ניאו־נאצים מימין ומוסלמים פרו־פלשתינים משמאל. הם צועדים בתהלוכות שבוע האפרטהייד, קוראים להשמדת ישראל, ובדרך הופכים בקרב סטודנטים מן המניין תשוקות אלימות אנטישמיות סמויות לקונקרטיות, מה שזולג לשכונות הסגל, לסטודנטים, למרחבי משפחות המרצים ועוד.
מדובר במטרה חד־משמעית: הרחקת הקול היהודי־ישראלי מהמרחב הציבורי האוניברסיטאי. זו תנועת טרור. והנה, גם ישראלים - אם מתמימות (גילוי נאות: אף ראש מחלקתי שלי בהם) ואם מרצון להשתייך לעדר האירופי ה"נכון" רחמנא ליצלן - בחרו להסביר לגרמנים, לא פחות ולא יותר, כי האלימות שה-BDS מעודד בקמפוסים שלהם, לגיטימית. היש נימוק ראוי מזה כדי לשלול את הפרס הלאומי־ישראלי הנעלה ביותר?
ההחלטה שלא להעניק לפרופ' גולדרייך את הפרס במקומה. לא בשל הלנתו על הלגיטימיות של אוניברסיטת אריאל, אלא בשל שחתם ותמך במה שמוביל לאלימות כלפי הסטודנטים מישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו