בסוף, זה מאבק על שליטה אזורית

שחרורו של זוג הישראלים ממעצר שרירותי בטורקיה לא צריך להרגיע אותנו. העוינות הטורקית היא מבנית. מחוות לא יבטלו אותה. אמנם עוינותה שונה מזו של מצרים של נאצר בשנות ה־50 וה־60 ומזו של איראן החל מ־1979 - יש יחסים דיפלומטיים ויחסי הסחר האזרחיים לא נפגעו בעיקרם. ובכל זאת, המגמה המדינית הבסיסית של טורקיה גוזרת מאבק עם ישראל.

טורקיה החליפה את חתירתה הנכזבת להשתלב באירופה בחתרנות מעין אימפריאליסטית להגמוניה בעולם שסביבנו. השינוי הזה מציב אותה בעימות מבני עם ישראל, מפני שישראל היא מעצמה אזורית (למי שלא שם לב), המגבילה בעצם כוחה את השתלטנות הטורקית.

המיקום במרכז הקלחת האזורית והיותנו מדינה יהודית, יוצאת דופן באזור מוסלמי בעיקרו, חוזרים ומעמתים אותנו עם מי שרוצה לרכוש לעצמו שליטה בארצות הסהר הפורה. אפילו כשישראל בעשוריה הראשונים היתה כוח חלש בהרבה, היא נחשבה מכשול עבור מנהיג ששאף להגמוניה אזורית, כמו נשיא מצרים נאצר, או עבור מפלגות פשיסטיות כמו מפלגות הבעת' בסוריה ובעיראק. קל וחומר היום. אנחנו מתרשמים מאוד מהאידיאולוגיה האסלאמיסטית של איראן השיעית ועכשיו של טורקיה הסונית, וסוברים שזו הסיבה העיקרית לעוינות שלהן כלפי ישראל. אבל בשני המקרים האסלאם הוא שפה אידיאולוגית לאימפריאליזם פשוט של איראן ושל טורקיה. והוא שפה מתאימה להן, שכן האסלאם הוא דת פוליטית שתלטנית ביסודה, שהיתה בסיס לכמה וכמה אימפריות.

דרך מועילה להבין את טיב מיצובה הגיאו־אסטרטגי של מדינת ישראל היא ההשוואה, עם כל ההבדלים העצומים כמובן, לעמדתה של בריטניה כלפי יחסי הכוחות באירופה לאורך מאות שנים: מעצמות אירופיות כמו ספרד, צרפת ולבסוף גרמניה היו לאויבותיה של בריטניה מעצם התעצמותן וחתירתן לעליונות ביבשת אירופה. מתוך אותו היגיון, אויבות לשעבר שנחלשו, כמו צרפת, נעשו בעלות ברית מול כוח עולה חדש, כמו גרמניה. ישראל אינה אי גדול ואינה מעצמה ימית. גם המאפיינים של הכוח השתנו. העוצמה שהיא תולדת כלכלת המידע, למשל, היא דבר שאין לו תקדימים בעבר.

אבל יש דמיון מבני: כמו בריטניה מול אירופה בעבר, מי ששואף לעליונות באזור, ובמידה שיש לו יכולת להשיג אותה, מועד להיות אויב שלנו.

הגלגל ההיסטורי מסתובב. טורקיה ואיראן היו בעלות ברית סמויות, פחות או יותר, של ישראל בעשוריה הראשונים, מול החתירה הפאן־ערבית לעליונות אזורית. עכשיו המדינות הערביות, לרבות הגדולה שבהן, מצרים, נחלשו דרמטית. תהליכי בינוי האומה שלהן כשלו לחלוטין. הן מתפוררות ושוקעות, ולא מדובר בהתנוונות איטית, אלא בנפילה מהירה ומסוכנת. איראן וטורקיה נמשכות אפוא אל תוך החלל הכאוטי שנפער סביבנו בחצי האי ערב, בסהר הפורה ובצפון אפריקה, כדי להשתלט עליו. לכן הן אויבות שלנו. לא בגלל האסלאם הרדיקלי. האסלאם השורר בסעודיה, עם כל ההקלות האחרונות, דכאני יותר מהאסלאם השיעי באיראן, קל וחומר יותר מהאסלאם בטורקיה. ובכל זאת, סעודיה נדחפת יותר ויותר ללכת בנתיב של איחוד האמירויות בברית שלה עם ישראל.

כל זה אמור להבהיר את המבט האסטרטגי שלנו. איראן וטורקיה אינן מדינות מודרניות מצטיינות כל כך, בייחוד לא ככל שהדברים אמורים במשטרים הפוליטיים האפלים שלהן. אבל הן חזקות אזורית על רקע החולשה התהומית של החברות הערביות, ולכן הן מתקרבות בהדרגה לגבולנו הצפוני.

כוח הוא עניין יחסי, כידוע. למצב הזה יש גם יתרונות מבחינתנו: הנהגה ישראלית נבונה ומודעת לכוחנו היחסי, ולא רק לחולשותינו, יכולה, למשל, להסתייע בו כדי להבטיח את האינטרסים החיוניים שלנו ביחסינו עם הערבים תושבי הארץ. אבל ככלל, החלל הריק המזמין כוחות עוינים אל קרבתנו מבשר רע ומצריך מדיניות חוץ ריאליסטית. לא מן הנמנע שגם עם טורקיה יתפתח עימות דומה לזה המתנהל לאחרונה מול איראן, ומסיבות דומות.