שרי החינוך מפקירים את פרס ישראל

פרס ישראל, שמעולם לא התהדר בתגמול כספי מחמיא במיוחד לזוכיו בהשוואה לפרסים ישראלים מוערכים אחרים, תווה את תהילתו לא רק בזכות התזמון שבו הוא מוענק מדי שנה, אלא גם ואולי בעיקר, בזכות הקפדה על רמה מקצועית בלתי מתפשרת.

הפרס, שעל פי התקנון המעגן אותו מאז שנת 1953, מוענק לאזרח ישראלי על הצטיינות בתחומו, הקפיד במרוצת השנים לזקק את ערך המצוינות כקריטריון הבלעדי לזכייה בפרס. התוצר, בדמות שורת כלות וחתני פרס ישראל לדורותיהם, מונפק כל שנה מחדש על ידי ועדות שיפוט, שמקצועיותן מעולם לא הוטלה בספק.

עם זאת, מוסד פרס ישראל לא צמח בדרך אבולוציונית עממית "מן השטח", אלא נוצר על ידי שר החינוך, בן ציון דינור, בכוונת מכוון. כך, למשל, מאחורי השימוש המושכל בקניין הרוחני הגלום בשם פרס "ישראל'" עומדת החלטה המשרטטת את קווי המתאר של הפרס ומקבעת את מאפייניו הלאומיים, המחייבים את המדינה, כמו גם את אזרחיה, לכאורה, לחברות בקולקטיב. משום כך, פרסי ישראל שייכים למדינה לא פחות מאשר לחתניו. היות וה"מדינה" מבקשת להתהדר בהישגיה, היא נדרשת להעניק הכרה מוחשית לישויות ממשיות, המזוהות עמה.

ככזה, אפשר להתווכח האם אדם שיוצא כנגד המדינה, מוסדותיה, ערכיה או התנהלותה ראוי לזכות בפרס המוענק מטעמה. אבל אי אפשר להתווכח על כך שהאחריות על קביעת עקרונות ההוקרה הממלכתית, ובכלל זה שרטוט גבולות הענקת הפרס – עומדת לפתחה של שרת החינוך ולה בלבד.

חרף העובדה שנבצר משופטי בית המשפט העליון להסתמך על סעיפי "חוק פרס ישראל" (פשוט כי משרד החינוך מעולם לא טרח לעגן חוק שכזה) או על סעיפים תקנוניים רלוונטיים (פשוט כי משרד החינוך לכל הפחות "מתעצל" לעדכן את התקנון), הצליחו שופטי בג"צ, כמצופה מהם, לנסח את נימוקיהם להחלטתם בסוגיית הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך, על סמך עקרונות המשפט.

ומכאן, שאם שרת החינוך מצאה דופי בפסיקתם, הרי שאת האצבע המאשימה היא יכולה (וצריכה) להפנות לעצמה ולקודמיה בתפקיד, שהפקירו את הפרס לנפשו, לא זקפו אצבע כדי לטפח את היסודות המשמרים את יוקרתו, והתעלמו מההשלכות המקופלות מעצם העובדה שהפרס היוקרתי ביותר מטעם מדינת ישראל מסתמך על תקנון רעוע משנות החמישים. יתרה מכך, קביעת השרה, שלפיה "מטרתו העיקרית של הפרס היא לעודד יצירה ישראלית, מצוינות ומחקר", העומדת בבסיס נימוקיה שלא להעניק את פרס ישראל לגולדרייך, גם הם אינם מבוססים על עקרונות התקנון.

לא בכל שנה נקלעת שרת חינוך לתפקיד, שמייצר לה הזדמנות יוצאת דופן להפוך קש לזהב. השנה, הייתה לשרה הזדמנות להרים את עיניה אל עבר האופק - או לכל הפחות לצאת מגבולותיה המצומצמים עד לרמת הפרט בדמותו של פרופ' גולדרייך, כדי לעמוד על הכשל המערכתי הנעוץ זה שנים בפרס ישראל.

במקום זאת, היא בחרה למקד את עיניה ב"סקנדל התורן". סקנדל, שכזכור, ממילא לא פרץ במשמרת שלה. במקום להתבונן ב"מאקרו" ולהכיר בכך שמוסד פרסי ישראל היוקרתי נשען על תקנון מחורר, מתחילת שנות החמישים, ולעמוד על הגורמים שפוגעים בו פגיעה אנושה בשנים האחרונות, החליטה שרת החינוך להתמקד ב"מיקרו", בדמותו של פרופ' גולדרייך, שמחזיק בהישגים X ובאידיאולוגיה Y.

הניסיון של שאשא ביטון לטאטא את פרופ' גולדרייך ביחד עם הפרס שלו מתחת לשטיח, בתקווה שתימצא לו עוד פיסת מקום, לצד הסקנדלים האחרונים שנערמו שם, הוא לא הכלי היישומי הכי חדשני ויצירתי שהיינו מצפים למצוא היום במערכת החינוך, כספק השראה ומוטיבציה לדורות הבאים. מציאות זו משאירה בצל שאלות רחבות יותר, הנוגעות למידת השפעתו החינוכית שיש למוסד פרסי ישראל על הדורות הבאים ולמשמעויות החינוכיות הטמונות בהנגשת חתני הפרס וכלותיו לחברה הישראלית. כך, למשל, השאלות אם הישגיהם של חתני הפרס נלמדים כחלק מתוכניות החינוך בבתי הספר, או אם מערכת החינוך מחשיבה את חתני הפרס כמודלים לחיקוי, עשויות לתרום לשאיפה הלאומית, התואמת את המגמה העולמית, לייצר מודלים מגוונים לחיקוי, עבור הדורות הבאים.

ברמת המאקרו, ד"ר שאשא ביטון הוסיפה את חלקה בכרסום יוקרתו ובפגיעה במוניטין הפרס היוקרתי ביותר שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה. ברמת המיקרו, היא זימנה לעצמה במו ידיה את הפגישה עם הסקנדל התורן הבא, יהיה אשר יהיה, כבר בעוד כחמישה חודשים, מעל במת טקס הענקת פרסי ישראל, שצפוי לבוא עלינו לטובה, בצאת יום העצמאות ה 74 למדינת ישראל.