"סובלנות", גרסת המדינות המדכאות

הנה בא יום הסובלנות הבינלאומי. על פניו זה נשמע מצוין, אבל באופן אירוני, מי שיזם את היום הזה ואף חיבר את "הצהרת הסובלנות", הוא אונסק"ו - ארגון שחלק גדול מהמדינות המנהלות אותו הן דיקטטורות רצחניות המפירות באופן קבוע זכויות אדם, ושבהן בין היתר אפגניסטן, סוריה, איראן וסין. האבסורד הוא שהן אלו המעבירות החלטות על "סובלנות", ומעניין מאוד איך באמת נראה יום הסובלנות באיראן, למשל.

כאשר הדיקטטורה הקומוניסטית בסין המשיכה להוציא מטוסים לכל העולם בזמן סגר הקורונה בווהאן, ובזמן שנתונים שהיו יכולים לסייע למדינות העולם להיערך הוסתרו בקפדנות על ידי הקומוניסטים - המשטר הסיני טען בתוקף שכל מי שמאשים אותו בפשעים הוא "חסר סובלנות לסינים".

דיקטטורים שמדכאים את עמם מוגדרים באונסק"ו כנציגים של האנשים שאותם הם מדכאים. מנגד, התנגדות לרדיפת הומואים או תמיכה בזכויות נשים מוצגות שוב ושוב כ"חוסר סובלנות" כלפי האסלאם או תרבויות אחרות.

"יום הסובלנות" והביטוי "סובלנות" נחטפו. במקום שנעסוק בזכויות נשים ולהט"ב במדינות שבהן הם נרצחים ומדוכאים, הפכו אותו ליום התנגחות דווקא במדינות החופשיות והדמוקרטיות. במקום יום שיעסוק בדיכוי הדיקטטורי של זכויות אדם, המדכאים הם שמובילים את אירועי היום הזה, והם אלו שמוצגים כנציגי ציבור לגיטימיים. חלק מסובלנות הוא התנגדות לאלו שמדכאים אותה. אי אפשר לדבר על סובלנות כשאין אפשרות למחאה, וכשלא ניתן לחשוף בעיתונות חופשית אפליה ואי־צדק. בסין, ברוסיה ובאיראן אין מפגינים נגד הממשלה לטובת איכות הסביבה או זכויות אדם, היות שהמוחים נכלאים, או אף גרוע מכך. לא במקרה מדובר במדינות שמזהמות בשיעורים הגבוהים ביותר את האוויר של כולנו. אלו גם מדינות שמפיצות הכי הרבה פייק ניוז כדי לערער את המדינות החופשיות.

קל כל כך לדבר על אפליה נגד שחורים בארה"ב או על אפליה בישראל, כי כאן יש עיתונות חופשית וחופש דיבור, והנתונים פשוט גלויים. הרבה יותר קשה להבין שחוסר הסובלנות האמיתי היום הוא בדיקטטורות הגדולות בעולם. כך היה נראה יום הסובלנות אם היינו בוחרים לדאוג לה באמת: שורה של הפגנות מול שגרירויות המשטרים של הדיקטטורות, קריאה לחרם על טכנולוגיות ומוצרים שמממנים דיכוי של אנשים במדינות אלו, ועוד.

אבל את כל זה לא תראו, כי זה דורש אומץ להתמודד עם הבעיות האמיתיות וקל יותר לפנות לקונצנזוס. מדובר בפחדנות לשמה. קשה יותר לפעול מול הגורמים שמדכאים סובלנות בצורה בוטה - כן, זה קשה וזה דורש אומץ, אבל זה המאבק האמיתי.

הסובלנות ברחבי העולם נמצאת תחת האיום החמור ביותר במאה הנוכחית. המתנגדים לתקשורת פתוחה, לביקורת, לקבלת האחר, לחשיפת מוקדים של כפייה - מציגים את הפעילות נגדם כחוסר סובלנות. הגיע הזמן להרים על נס את הכנות ואת האומץ לפעול בצורה אמיתית לטובת סובלנות, ולא להישאר באזור הנוח והפופולרי.