חשיבותה של האחריות המצרית

לאחרונה הסכימה ישראל שוב לתגבור כוחות מצריים בסיני, על אף ההגבלות בחוזה השלום. בתקשורת צוטטו מקורות שקבעו שהיקף הכוחות בצפון סיני דומה לזה שהתקיים לפני מלחמת ששת הימים. ההסכמה משקפת את רמת האמון הגבוהה של ישראל במצרים בהנהגת הנשיא א־סיסי, ומבליטה שוב את תרומתה הקריטית והמתמשכת ליציבות היחסית במזרח התיכון. מצרים עומדת בכך בדור האחרון, למרות ביקורת ארסית של גורמים אזוריים חסרי אחריות, ולמרות הערכה חסרה לתרומתה בוושינגטון.

בשנות ה־50 וה־60, הסעירה מנהיגותו הפאן־ערבית הרדיקלית של נאצר את המרחב הערבי שבין האוקיינוס האטלנטי למפרץ הפרסי. בהשראתה קמו באזור משטרים לוחמניים, שכפו גם על מנהיגים אחראיים לתת את ידם למדיניות הרפתקנית. מצרים - המדינה הערבית החשובה, הגדולה והיציבה ביותר - הובילה קו מתריס מול ארה"ב ועימות מתמשך עם ישראל. סאדאת היטיב להבין כי מדיניות זו ממיטה חורבן על ארצו וגוררת את האזור אל סף תהום.

באמצעות שורה של החלטות מבריקות ואמיצות בשנות ה־70, הוציא סאדאת את מצרים מהחיכוך העקר עם ארה"ב ומן העימות האלים עם ישראל. הכרעותיו הדרמטיות, תחזוקתן השקולה בימי מובארק ונחישותו של א־סיסי להעמיק ולבצר את המגמות הללו, אחראים יותר מכל לעובדה שהאזור כולו לא הידרדר בעשור האחרון לאסון. המצב באזור קשה, ובכמה ממוקדיו החשובים שוררת אלימות קשה ומצוקה עמוקה, אלא שבלעדי האחריות והריסון של מצרים - היה המזרח התיכון כולו שרוי בכאוס גמור.

מדיניות זו נתונה יותר מ־40 שנה למתקפה מרוכזת של הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי. המשטרים שהמיטו אסון על עמיהם בהתנהגותם המופקרת - קדאפי, שושלת אסד, סדאם חוסיין, ערפאת ואחרים - הציגו את האחריות המצרית ואת הישגיה המרשימים ככניעה לארה"ב ולישראל. שעה שסאדאת וממשיכיו הבטיחו מידה של יציבות אזורית, וחסכו מדורות של מצרים חיכוך מזיק ומיותר עם ארה"ב ומלחמה חסרת תוחלת עם ישראל - הזיות הגדוּלה, היומרות החלולות והדורסנות האלימה של הרדיקלים הביאו לחורבנן של עיראק, סוריה, לוב, תימן והפלשתינים, במלחמות אזרחים, באנרכיה ובתבוסות מכאיבות ומשפילות. מי שהביאו על עמם חורבן טענו לכתר הפטריוטיוּת, ומי שחסך מבניו ומבנותיו את הזוועה הוקע כבוגד. חוגים משכילים בדעת הקהל הערבית, אפילו במצרים עצמה, התפתו לטיעונים הרדיקליים ומכחישים את תוצאותיהם ההרסניות. הרבה מהעיוות הזה מתבטא בתנועה המסוכנת ביותר לערבים ולעתידם: "האחים המוסלמים". סכנת התנועה מתמקדת בצירוף תפיסתה החשוכה, המכשילה את ההתמודדות עם אתגרי המאה ה־21, עם כישרונה להעמיד פני מתינות וקונסטרוקטיביות ולשכנע אמריקנים, אירופאים וישראלים נאיביים לסייע לה להתבסס בשלטון.

מדיניותה האחראית של מצרים סובלת לא רק ממתקפת הרדיקלים, אלא גם מקוצר ראותם של האמריקנים (והאירופאים). אלה מפנים לא־סיסי כתף קרה, בטענה שמדובר במשטר צבאי הלוקה בשמירת זכויות האדם. הם מכחישים בטהרנותם הרדודה את העובדה שהחלופה הריאלית היחידה בקהיר היא ה"אחים", שיטביעו את מצרים בדיכוי ובפיגור חסר תקווה, וידחקו מדינות אחרות באזור (בעיקר ירדן) לרדיקליזציה אנטי־אמריקנית, ואת המזרח התיכון למלחמה אזורית. כשקונדוליסה רייס לחצה על ישראל לתת לשלוחה הפלשתינית של "האחים" להשתתף בבחירות 2006 - השתלט חמאס על עזה. היום, רק נוכחות צה"ל מונעת את השתלטותו גם על הגדה. אובאמה נטש את מובארק ואפשר השתלטות "דמוקרטית" של ה"אחים" בקהיר. התלהבותו מ"מתינות" ארדואן הקלה את השתלטותו האוטוקרטית על טורקיה. בכל אלה החמירה המעורבות האמריקנית את רמיסת זכויות האדם. א־סיסי הציל ב־2013 לא רק את מצרים, את ירדן ואת ישראל, אלא גם את ארה"ב.

מצרים - שכונתה "אום אל-דוניה" (אם העולם) בשל משקלה התרבותי וההיסטורי - היא העוגן היחיד ליציבות יחסית באזור שסוע ונפיץ. ראוי לסייע לא־סיסי. או לפחות לא להפריע לו.