נא לא להשתלט על בן-גוריון

בשבוע שעבר שמענו רצף נאומים וראיונות על "הזקן" אבי האומה. זכרו של דוד בן־גוריון, המועלה בטקס האזכרה הממלכתי השנתי במדרשת בן־גוריון שבשדה בוקר, מעורר כיום בדרך כלל רגשות של הכרת טובה ואהבה של השמחים על השגשוג של ישראל, למרות כל הבעיות וכנגד כל הסיכויים. יש, בצדק, הסכמה יהודית רחבה מאוד סביב דמותו.

אמנם עדיין נמצאים איתנו חלק מאלה שדרכם היתה הפוכה או שונה מדרכו, והם נושאים עימם מרירות של מנוצחים, אבל הקול הזה דועך. ליהודים לא קל לקבל מרות, תודה לאל. לכן תמיד תימתח ביקורת, מוצדקת וגם פחות מוצדקת, על מה שעשה בהנהגתו הארוכה משנות ה־30 ועד שנות ה־60 של המאה הקודמת, ובתוכן שנות ההבקעה ההיסטורית והמאבק הארוך וההרואי אחרי השפל של השואה. אבל מהנקודה שלנו בזמן, אין ספק בגדולתו.

היחס לבן־גוריון נעשה בהדרגה נייר לקמוס לציונות: עוינות כלפיו משקפת בדרך כלל עמדה שלילית כלפי המדינה היהודית והדמוקרטית. ומשמח לראות שכמעט כל הממשיכים של יריביו ההיסטוריים במחנה הציוני הרחב חשים יראת כבוד כלפיו. בן־גוריון אמנם היה אדם בשר ודם, אבל דמותו הגדולה היא מקור השראה חשוב מאוד לישראל.

זו התפתחות טובה, אבל היא נושאת בחובה גם סכנה של טשטוש האמת ההיסטורית ושל ניצול. בן־גוריון נעשה בהדרגה בקעה שכולם מבקשים להתגדר בה. נתלים בשמו אנשי שמאל חברתי וימין הישגי, חילונים ודתיים, מתנגדי נסיגות וחסידי חלוקה לשתי מדינות, תומכי עליונות מערכת המשפט והדורשים איזון בין רשויות השלטון.

כמעט בכל ראיון צפויה השאלה הטריוויאלית "מה היה בן־גוריון אומר או עושה?" אנשים רוצים ללמוד ממנו הלכה, ובאופן מטעה יותר - ללמד על פיו את ההלכה שלהם־עצמם. יש טעם לשאול לעמדתו על ערכים כמו ריבונות, חירות, שיתוף או שוויון, אבל אין טעם לשאול כיצד אפשר "לדעתו" להגשים אותם עכשיו. תנאי הגשמה משתנים בהכרח ומצריכים מחשבה ביקורתית. זו רוח בן־גוריון.

אחד הביוגרפים החשובים שלו, שבתי טבת, הקדיש ספר שלם להנמקה כושלת של הטענה שבן־גוריון היה תומך אדוק בחלוקת הארץ. נכון, בן־גוריון תמך בחלוקה, אבל זו היתה עמדה לשעתה, לנסיבות המשבר של התקופה. ניסיונות גיוס כאלה החלו עוד בשלהי חייו של בן־גוריון. בתום המלחמה ב־1967 הוא הזדרז להכריז שיש לשמור רק על ירושלים מאוחדת בריבונותנו ולסגת משאר "השטחים", ואז ה"יונים" בתנועת העבודה נאחזו בשולי אדרתו. אחרי שהעלו אותו אל הגולן, הכריז שיש לקבוע גם בו ריבונות, ובתשובה לשאלה מאוחרת יותר הוסיף ודרש לשמור את חברון בחזקתנו. עכשיו ניצלו את דבריו ה"ניצים" בתנועת העבודה. אבל לא היה אז ערך להכרזות אלו של אדם ישיש, ועל אחת כמה וכמה שכיום אין ערך לספקולציות על "דעתו". המבקשים "הכרעות בן־גוריוניות" לכיוון זה או אחר אינם מבקשים אלא לתמרן את דעתן של הבריות. מורשת בן־גוריון היא שנבחן בעין מציאותית ולעומק את תנאי חיינו ושננהל אותם בתבונה ולאור חזון. לא פחות, אך גם לא יותר.

כיוצא בזה, הוויכוח על הממלכתיות הישראלית: האם פירושה עליונות למערכת המשפט, או איזון בין הרשויות? אפשר למשוך רטורית בשרוולו של בן־גוריון לכל כיוון, כי הוא היה הבונה הגדול של הסמכות הייצוגית הדמוקרטית בישראל, זו שבית המשפט העליון והפרקליטות מאיימים עליה; ובימיו קוּבּעה העצמאות של מערכת המשפט, שגם היא מאפיין חיוני של משטר דמוקרטי. אנחנו רואים לאחרונה מגמה להשתלט על המותג הבן־גוריוני "ממלכתיות" לטובת עליונות המשפטנים. זו הטעיה בוטה וחמורה של הציבור.

הרצון להיתלות באילן גבוה כמו בן־גוריון אינו מצדיק סילוף, והוא מזיק גם מבחינה אחרת: הוא פוגע ביכולת של החברה הישראלית כולה לשאוב ממנו השראה.