אם אפשר היה לסכם את השבוע שחלף מהאסון במירון בשתי רגשות הרי שאלו יהיו אהבה וניכור.
הציבור החרדי התקבל בחיבוק חם ועמוק מכל קצווי החברה הישראלית - שמאלנים, חילונים, ערבים, דרוזים, זרקו שם של תת-מגזר ותמצאו שם התגייסות המונית לסיוע ותנחומים. בין אם מדובר בתרומת מנות דם, בתרומות כספיות או בביקורים בבתי האבלים. בניגוד לתדמית המפלגת והמשסעת שמייצרת התקשורת המרכזית, מסתבר שהציבור בישראל מאוד אוהב את החרדים כבני אדם, ורואה בהם חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי של הארץ הזאת. זו הסיבה למשל שטקסטים מהסוג של ירון לונדון ("אנו לא בני אותו עם") או ליהיא גרינר ("לא ראיתי חיות כאלה") התקבלו בזעם רב וחוצה מחנות.
אולם הסולידריות האנושית הזו עלולה גם להטעות. לצד החיבור החם אל הציבור החרדי כבני אדם, הציבור גם מפגין ניכור וזעם כלפי תפיסת העולם הדתית-חרדית. התגובות הסוערות לדברים של הרב קנייבסקי שפורסמו היום ב'ישראל היום' הם רק דוגמא אחת. אנשים מסרבים לקבל את ההשקפה התולה את הסיבות לאסונות מסוג זה בידי שמיים וקוראת לתיקון המידות והקפדה על קיום המצוות כלקח העיקרי מהם. צידוק הדין והפניית מבט למרום, היא תגובה דתית אלמנטרית כמעט לנוכח טרגדיה והיא זוכה להערכה בציבור; אבל כשהיא חוצה את הקווים משאלת ה"למה זה קרה לנו" התיאולוגי אל "איך זה נגרם" ו"כיצד ניתן למנוע אסונות דומים", היא נתפסת כמנותקת, משיחית ומסוכנת.
אירוע מירון והעדויות המצטברות סביבו מעלות יותר מדי שאלות קשות החודרות אל רמות העומק התשתיתיות של אורח החיים החרדי. תרבות הפרטאץ', הקומבינה והזלזול בדרישות המדינה המודרנית לא נמצאים רק יומיים בשנה במירון, אלא מאפיינים תחומי חיים נרחבים מאוד של חלקים בציבור החרדי. כפי שבא לידי ביטוי למשל בימי הקורונה. ההנחיות לא הנחיות, הזהירות לא זהירות, ותלמוד תורה כנגד כולם.
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", הוא משפט שהפך השבוע מחלק מהרפרטואר הליטורגי העממי של שכבות רבות בעם, לסמל לכל מה שרע בתת התרבות החרדית. כמעט קללה. למען האמת קשה למצוא חילול השם יותר מזה.
אסור לציבור החרדי להתבלבל: החיבוק החם של השבוע האחרון מגיע עם תג מחיר. אהבה וסולידריות באים עם ציפיות, ויש פה רשימה ארוכה. בתחומי הבריאות והשמירה על החיים, נדמה לי ששום דבר כבר לא צריך להיאמר. אורח החיים החרדי נכשל כאן כשלון עמוק. אבל זה לא נעצר פה. הציבור הישראלי מתקשה יותר ויותר להשלים עם עוני מרצון ועם תרבות סעד ונזקקות כאידאולוגיה; ונגמרת גם הסבלנות לבדלנות ולניתוק הקיצוניים.
אחים, רדו מהטריבונה. בואו הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו