יש כבר אלטרנטיבה שלטונית

לא סתם צייצה שירלי פינטו את מה שצייצה השבוע. ההישג אולי הגדול ביותר של מפלגת ימינה בעצם הקמת הממשלה הנוכחית הוא הסרת כתם רצח רבין ממנה. אנשים אולי שכחו את ההפגנות מול אוניברסיטת בר־אילן לאחר הרצח. כיצד בבת אחת קבוצה שלמה שראתה עצמה כאליטה, השותפה ההיסטורית של מפא"י, סומנה כמובילת שנאה. במקום הקוקו והסרפן, אלו עם הכיפה והציצית הפכו למה שכונה (באופן מזעזע, יש לומר) - "סרטן".

רק בל נשכח: ויתור על הנאמנות למחנה הימין, גם אם נראה מתגמל (מאוד) בטווח הקצר, אינו גואל מחזרה לתפקיד הדמון בטווח הארוך. לא לחינם ש"ס לא מתפתה להצטרף לזרם הזה הפעם. ש"ס כבר היתה שם וחזרה. טבלה את אצבעות כף רגלה במימיו של השמאל, וחזרה ליבשה במהרה. לא הועילו לה ההצטרפות לממשלת רבין וההימנעות בהצבעה הגורלית ההיא על הסכמי אוסלו א', שהובילה למעשה לאישורם. בתוך זמן קצר, כשכוחה האלקטורלי גבר והגיע לשיא של 17 מנדטים בבחירות 99', חזרו לצעוק נגדה "חבריה" לשעבר מהשמאל: "רק לא ש"ס".

זו משימה קשה, לשמור על נאמנות לדרך ולמחנה. הממשלה שהושקה כמו מותג אופנתי של "לא ימין ולא שמאל", שאמרה שאפשר להשאיר את כל הסוגיות האידיאולוגיות בצד, שתעסוק רק בענייני דיומא - הפכה לממשלה שמובילה, בעיניים עצומות, מדיניות הרסנית. אפס הפתעות בעניין איראן, חזרת הציר המצרי־ירדני הפרו־פלשתיני למרכז הזירה, הסדרת מעמדם של אלפי פלשתינים ביו"ש, אובדן הריבונות בירושלים וכניעה להקמת קונסוליה שתשרת ישות מדינית אחרת על אדמתה, וזה רק בשלושת החודשים הראשונים.

כי כשאין אידיאולוגיית־על, כשאין חזון מוביל ויעדים ארוכי טווח, כל פעולותיה של הממשלה הופכות לאוסף של "שיחות על הדרך", אירועים מקריים, קטנים כגדולים, הנמדדים במספר שעות הפגישה המדינית ובמספר הקובים של המים. מה המטרה? מהו היעד המדיני ארוך הטווח? איש אינו רוצה לדעת. רק לשמור על "יציבות" הממשלה, בבקשה.

נתניהו אמנם נאם את נאום בר־אילן, אבל עמד איתן מול כל מאמצי ממשל אובאמה להחיות את ויתורי אולמרט וברק לפלשתינים. נתניהו לא פינה את חאן אל־אח'מר, אבל הוביל פרדיגמת שלום חדשה ושינה את המזרח התיכון. קווי יסוד לאומיים התוו את הדרך. והיום? ארה"ב דוחה את העברת הקונסוליה כדי לא להפיל את הממשלה. במקום שהשלטון יהיה אמצעי למימוש האידיאולוגיה, האידיאולוגיה מעוצבת כחומר ביד השלטון.

אלא אף שמחדלי הממשלה הנוכחית זועקים, אסור להתפתות לפנטזיית ה"יש בכנסת הנוכחית 72 מנדטים של ימין, הבה נמהר להקים ממשלה אחרת ועכשיו". ולא רק שהיא לא ריאלית מבחינה מעשית - משום שימינה ותקווה חדשה לא ירוצו לפרק את הברית עם יש עתיד. בעיקר משום שבדרך הזו, פירוש הדבר הוא אולי לחזור לשלטון - אבל לוותר על הדרך ועל המחנה. מה שנחוץ הוא להמשיך לחזק את האלטרנטיבה האידיאולוגית של הליכוד ומחנה הימין, ולגלות אורך רוח עד שזו תהפוך לאלטרנטיבה השלטונית.