לזכור את רבין כפי שהוא היה באמת

משפחת רבין שכחה. או גרוע מכך - מעולם לא למדה את סיפור מורשתו ההיסטורית האמיתית של יצחק. המורשת הזו לא היתה קשורה בשום דרך לערכים שהודבקו לה לאחר הרצח הנורא - ערכים של דמוקרטיה, ליברליזם ושלום. די אם ניזכר באחדות מן האמירות הידועות של רבין נוסח "בלי בג"ץ ובלי בצלם", "לשבור להם את הרגליים" ו"יסתובבו כמו פרופלורים" כדי להעמיד את ההיסטוריה על דיוקה, ובעיקר כדי לחלץ אותה מתוך מעשה של הנדסת הזיכרון שיותר משהוא מעוות את האמת ההיסטורית, הוא גם מעיב על היכולת להפוך את הרצח המתועב לאירוע שהחברה הישראלית על שלל חלקיה נדרשת להפיק ממנו את המסקנות הראויות למען עתידה.

על דבר אחד אין חולק: ראש ממשלת ישראל נרצח בעיצומו של מהלך מדיני מול הפלשתינים ובאירוע שחרט על דגלו את הסיסמה "כן לשלום ולא לאלימות". הדבר איפשר לטעון את מורשתו של המנהיג החשוב הזה באמצעות מושג "השלום" כדי לנסח את כתב ההגנה הפוליטי על תהליך ההסדרים השנוי במחלוקת עם הפלשתינים ועל תפיסת שתי המדינות. רוצה לומר, לולא התבצע הרצח, אפשר היה להמשיך בתהליך שנקטע באופן חריג עם הסתלקות המנהיג שהוביל את המהלך המדיני חסר התקדים בתולדות מדינת ישראל.

ברם, הסתכלות היסטורית ופחות פוליטית-מדומיינת מלמדת כי על אף שרבין עסק בקידום התהליך המדיני בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, במבחן הזמן מורשתו היתה שונה מכפי המתואר בעקבות הרצח הנתעב. אם יש דבר מה ודאי שניתן לומר על רבין הרי שמדובר באחד המנהיגים היותר ביטחוניסטים שקמו למדינת ישראל מאז ומעולם, ומבחינה זו הוא המשיך את מורשת האב המייסד, דוד בן גוריון.

רבין נולד לתוך המציאות של מאבק הקוממיות בערבים. הוא עוצב רעיונית בצל תפיסת האיום הפנימי (פלשתיני) והחיצוני (ערבי), והמאבק הבלתי פוסק לביצור המדינה ושמירת ביטחונה. התחנות המשמעותיות בחייו של רבין נשאו כמעט כולן אופי ביטחוני: החל בשורות ההגנה והפלמ"ח, דרך קרבות תש"ח, הרמטכ"לות בשלהי שנות השישים על ההישג חסר התקדים במלחמת 1967, ריסוק הפרעות של ערביי ישראל במארס 1976 במה שנודע לימים כיום האדמה, וכמובן הקריירה הפוליטית שהסתכמה בשתי כהונות כשר ביטחון וכראש ממשלה.

רבין היה מאז ומעולם איש הצבא והגנרל שספג את יסודות התפיסה הציונית ממלכתית-ביטחונית. הוא מעולם לא היה בנפשו איש שלום במובן הערכי והרומנטי כפי שעוצב המונח מחדש על ידי השמאל הליברלי בישראל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. גם נאומי השלום המזהירים שנשא, למשל, במעמד חתימת הסכמי אוסלו, התאימו אמנם לאווירה הסטרילית במדשאות הבית הלבן ואולם בית הנבחרים האמריקני, אבל לא הפכו אותו למה שמעולם לא היה ובוודאי לא העידו על שום תמורה רעיונית באופן שבו תפס את המציאות בשכונה הקשה של המזרח התיכון.

רבין היה אסטרטג מפוכח וציוני נלהב. הוא לא היסס מלבטא את צמד המילים "מדינה יהודית" ויחסו לעולם הערבי ובייחוד לפלשתינים היה יחס חשדני כפי שהתברר לאורך ההיסטוריה הביטחונית הארוכה שלו. זכורה ההנחיה לצה"ל בזמן האינתיפאדה הראשונה לשבור את ידי המפגינים הפלשתינים כדי להחזיר את השקט הביטחוני ולא פחות מכך הקושי הגדול לראות ביאסר ערפאת האיש פרטנר אמיתי לתהליך ההסדרים.

הרושם הוא שגם את ההסכמים המדיניים עם הפלשתינים, שנתפרו במסלול עוקף על ידי קבוצת אקדמאים עם רוח גבית של פוליטיקאים בשמאל הישראלי, ראה רבין בצורה מעט שונה מהמודל שנתפר למידות הרומנטיקה האירופית על ידי האגף היוני במפלגת העבודה ושותפיו הפוליטיים במרצ. מנקודת ראותו, יותר משלום דביק נועד המהלך לייצר הסדרה שתאפשר לישראל לנתק עצמה חלקית מהשטחים באמצעות אוטונומיה פלשתינית חזקה בניהול מנהיגות אש"ף הגולה בתוניס. תפקידה העיקרי מבחינתו היה לנפק "ללא בג"ץ ובצלם" מציאות ביטחונית יציבה לאורך זמן שתחסוך בחיי יהודים.

כאן אולי שגה האסטרטג שברבין מכיוון שההסכם נעשה לא רק עם טרוריסט מושבע, אלא עם ישות פוליטית בדמות אש"ף, שייצגה בצורה האולטימטיבית את חזון 1948 של הפלשתינים שמשמעותו שיבה והכחדת המדינה היהודית. ועדיין, אין במשגה האסטרטגי הזה כדי להפוך את האיש למי שלא היה. רבין היה ללא ספק מנהיג ישראל חשוב דווקא משום שהיה ממובילי גישת המייסדים שאופיינה בקו ביטחוני, ריאליסטי, ציוני ומממלכתי. זו מורשתו ההיסטורית האמיתית, ולהבדיל ממורשת השלום או המורשת הדמוקרטית שהודבקה לו בשנים שלאחר הרצח, ואליה יכולים כולנו להתחבר אליה וללמוד ממנה פרקים חשובים בהיסטוריה של היושבים בציון.