הרופאים הטריים על מזבח המערכת

עובדי הרפואה בשבדיה איימו בשביתות ובהתפטרות בסוף הקיץ שעבר, לאחר שכלו כל הקיצין: לנוכח העומס הגדול של חולי קורונה בבתי החולים התבקשו חלקם, תמורת פיצוי כספי, לקצר את חופשת הקיץ שלהם מארבעה שבועות לשלושה ולשמור את השבוע הנוסף לחודש אחר, עמוס פחות. הרופאים זעמו. מכתבים נכתבו, איומים הושמעו, כותרות בישרו על "משבר ארצי בבתי החולים" ועל אחיות ראשיות שחוששות להישאר ללא צוות. הקוראים הישראלים צריכים לשפשף את העיניים כדי להשתכנע שהם קוראים נכון. על זה שובתים? שלושה שבועות חופשה במקום ארבעה? ועוד באמצע מגיפה?

אלא שהצצה במה שקורה מעבר לים יכולה להזכיר לנו משהו חשוב: מהי נורמליות. המצב הנורמלי הוא זה שבו לעובד יש שעות עבודה סבירות, וכל חריגה מהן - גם אם יש צורך דחוף של המערכת - נעשית בהסכמה ובמתן פיצוי הולם. דחיקה של אדם אל קצה גבול היכולת ומעבר לו היא לא ערך, ושעות מנוחה וחופשה לא נתפסות כפריבילגיה מופרכת.

אז מה הסיפור אצלנו? הרי אין אדם בר־דעת שבאמת חושב שיש ערך רפואי בתורנות מתמחים של 26 שעות. לנהגי אוטובוס, למשל, שחוסר ריכוז בעבודתם עלול לעלות בחיי אדם, אסור לפי חוק להמשיך לנהוג אם עברו 12 שעות מאז התחילו את הנסיעה הראשונה באותו היום. נהגים לא, ורופאים כן? מה ההבדל?

אנחנו הישראלים אוהבים את אלה שהולכים עד הקצה. אנחנו מעריצים הקרבה, וקצת בזים למי שמסרב להיכנס מתחת לאלונקה בכל מחיר. הסלוגן "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך - תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה" אמנם נאמר על ידי נשיא ארה"ב ג'ון פ' קנדי, אבל הישראלים אימצו אותו בשתי ידיים. אם לא נהיה חזקים, אומר הלא־מודע הקולקטיבי שלנו, ואם לא ניתן את כל מה שיש לנו לתת - לא נשרוד פה.

התפיסה הזו, ללא ספק, אפשרה את הקמת המדינה, את קליטת העלייה, את פריחת ההתיישבות, והיא העשירה את חיינו הלאומיים באנשים מעוררי השראה. אבל אסור לנו להתבלבל בין שעת חירום לשעת שגרה. המצ'ואיזם הכל כך עמוק בתרבות שלנו, זה שאומר "יאללה יאללה, נגבו ת'דמעות ותעשו מה שצריך", נכון אולי כשיש אויב לנצח, ולא נכון בכלל כשיש חיים לנהל. באנו לפה כדי להקים מדינה, לא מחנה אימונים.

אין ספק שיש צדדים נוספים לדיון, ולא את כל אילוצי המערכת אפשר לפתור ביום אחד. אך בלי להיכנס לשאלה עד כמה תורנות התמחות באורך 26 שעות היא אפקטיבית, יש פה עניין עקרוני: מדינה יציבה, ערכית ודמוקרטית נועדה לשרת את אזרחיה, לא ההפך. הרופאים הטריים לא צריכים להיות קורבן על מזבח המערכת, ולא אמורים להסכים לעבוד בשעות לא אנושיות רק "כי אין תקציב לשנות את זה".

מדינה מתוקנת לא מנסה לדחוק את הרופאים שלה אל הקיר כדי שיסכימו לוותר יותר, אלא עושה בדק בית כלכלי, מקצצת איפה שצריך ומצמצמת איפה שצריך, ומוצאת את התקציב שיאפשר למערכת בסיסית ואקוטית כמו מערכת הבריאות לעבוד הכי טוב שאפשר. לטובת כולנו.