אני מנסה לדמיין את ישיבת קבינט הקורונה מלפני יומיים: ויכוחים ערים בנושא ההגבלות. עדכונים לגבי מספר החולים קשה. הצגת שקפים של ד"ר שרון אלרעי פרייס. ומעל כולם - שר הבריאות ניצן הורוביץ מנהל את האירוע, ושולט בוועידת הפסגה לניהול המלחמה בנגיף - האירוע "שלו".
כשנגמרים מחוזות הדמיון ומתחילה המציאות, אני מתעורר לידיעות שיצאו מתוך אותה ישיבה, המספרות על שר בריאות שקם באמצע הישיבה, כנראה מפטיר "תמשיכו בלעדיי, אני אתעדכן כבר אחר כך", ונוטש את קבינט הקורונה לטובת נסיעה "מדינית", הכוללת צילומים מחויכים עם ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן.
בניגוד לדיווח על חגיגות ה"ניצחון על הדלתא" מאותה ישיבה ולתרועת השופרות בתקשורת, מדינת ישראל לא ניצחה שום גל רביעי, אלא להפך. היא מביטה מלמטה על שאר מדינות העולם, סופרת כבר 1,400 מתים בגל הרביעי, מיליוני ישראלים סופרים עשרות ימים בבית עם הילדים, מערכת הבריאות סופרת מעט מדי מכונות אקמו בבתי החולים - ושר הבריאות שלה סופר את הדקות עד שיוכל לצאת לפוטו־אופ בשביל הבייס מהשמאל.
כבר נמאס לשני הצדדים, תומכי הממשלה החדשה ומתנגדיה, להשוות בין התקופות הנוכחית והקודמת, אבל בואו נעשה את זה שוב: האם מישהו מדמיין כי נטישה כזו של ישיבת קבינט קורונה, המתכנסת רק אחרי חודש ימים, היתה עוברת "חלק" בתקשורת ובשיח הציבורי לשר בריאות מהימין? מפוליטיקאי שמונה על ידי ראש הממשלה לשעבר נתניהו?
הביקור אצל אבו מאזן ככל הנראה חשוב לניצן הורוביץ כדי לאותת לבייס, אבל התמונה המשותפת, החיוכים ולחיצות הידיים פחות מרתיחים מהעובדה שאותה פגישה היא הדבר החשוב ביותר כיום לשר הבריאות, כך מתברר. הקלות שבה לא חשוב לשר בריאות להישאר ולנעול ישיבת קבינט קורונה, והיעדר היכולת של ראש ממשלה "לאפס" דרישה ליציאה מוקדמת שבוודאי תעורר ביקורת - מרתיחים הרבה יותר.
היום, ישראל היא מדינה שבלא מעט שבועות מסיימת במקום הראשון וה"מכובד" בכישלון הטיפול בקורונה (סליחה, בדלתא כמובן) ובספירת המתים. היא מדינה שאזרחיה נמצאים בכאוס מערכת לימודים ובידודים, בעלי העסקים שלה נושאים בנטל בדיקות וירידה בהכנסות - ושר הבריאות שלה מצפצף אפילו על הנראות הסמלית שבלסיים ישיבה בתחום אחריותו.
כבר למדנו בחודשים המעטים שלחברי הממשלה הזו, כינוס שמיעת המומחים וקבלת ההחלטות הם יותר מטלות מעיקות מאשר כורח המציאות. אי אפשר לשכוח את שותל זרעי הזלזול וההתחמקות מהאירוע, שר החוץ יאיר לפיד, שלא טרח להופיע לכמה ישיבות קבינט קורונה, וגם אחרי חיצי הביקורת שנשלחו לעברו, הסביר בכנות מדהימה כי התחום אינו קשור אליו. אחריו כיבד אותנו גם שר האוצר, אביגדור ליברמן, בביטול מזלזל לגבי השתתפותו. שרת התחבורה, הממונה על נתב"ג והרכבת, בכלל לא נקראת לדיונים, ועשתה את עבודתה כחודשיים מחו"ל - וכאמור, שר הבריאות ממהר לחתוך. וכאן נשאלת השאלה החשובה: איך יכולה מדינה לדרוש מאזרחיה משמעת קורונה, בידודים, התחסנות וספיגת הגבלות ומכות כלכליות - כשבכיריה כל כך מזלזלים בחובה הבסיסית והמינימלית להתכנס אחת לחודש לישיבה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו