הימין הישראלי חרת על דגלו זה מכבר את המאבק נגד הפקידים והביורוקרטיה, ואת הגדלת יכולתם של נבחרי הציבור לקבוע וליישם מדיניות בהתאם לעמדותיהם ולציפיות בוחריהם. בגרסאות היותר צבעוניות של תביעה זו מוזכרים בשנים האחרונות המושגים "דיפ סטייט" (מדינת העומק) או "מפלגת הפקידים", כדי להמחיש את האופן שבו הדרג המקצועי נכנס לטריטוריה של נבחרי הציבור. בקווים כלליים, זהו המאבק בין אידיאל שלטון המומחים שעליו חולם השמאל ("הבו לנו ממשלת טכנוקרטים"), לבין אידיאל ריסון הפקידים, שהימין רואה בו שלב אחרון במהפך 77'.
לכאורה, לכך בדיוק כיוון רה"מ בנט כאשר התייחס בנאומו באו"ם למאבק בקורונה: "האדם היחיד שיש לו פרספקטיבה טובה על הדבר הזה הוא המנהיג הלאומי של כל מדינה". בהמשך אמר לכתבים על אנשי המקצוע: "הם לא רואים את התמונה המלאה". זה כבר ניסוח מובן יותר, אם כי מיותר אף הוא: ברור שאין זה מתפקידם של אנשי מקצוע במשרד הבריאות לראות את התמונה הלאומית המלאה. מבחינתם, וגם מבחינתנו, התמונה המלאה שלהם צריכה להיות בריאות.
כי אם נתעלם מהניסוחים הלא מעודנים, ברור שלמומחים אין כלים לנהל משבר לאומי. כך, למשל, בנט ציין לרעתה של ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור, את העובדה שלא תמכה מלכתחילה בחיסון הבוסטר. אלא שאלרעי-פרייס צדקה מבחינתה, מכיוון שהחלטותיה אמורות להתקבל לפי ידיעות רפואיות, ואלה לא היו מספיקות באותה העת. אין זה מתפקידה של ראש שירותי הבריאות לקבל החלטה שהיא בבחינת נטילת סיכון, על סמך ידיעות חלקיות שיש בידה, אבל זהו בהחלט סיכון שהדרג המדיני צריך לקחת על עצמו. כך, כמו במלחמה, הרמטכ"ל מספק את המידע המקצועי ואת המלצותיו, אבל שר הביטחון וראש הממשלה הם אלה שאמורים לקבל אחריות להחלטה שמתקבלת.
בנט צודק אפוא בכיוון, אבל לא מדייק. הצגת העניינים כאילו להנהגה יש כלים שאין לדרג המקצועי היא שגויה: לא מדובר בכלים, אלא בחלוקת האחריות, והממשלה היא האחראית לניהול משברים מסוג זה. הבלבול הזה אופייני לעיתות משבר בכל תחום, ובלבול בסמכויות הוא אחד הסיכונים הגדולים בניהולם. הנה, למשל, המשבר הכלכלי הגדול בעולם, של סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת: "בנק אוף אמריקה" ביקש מהבנק המרכזי בארה"ב שיעביר אליו כסף נזיל, כדי לשחרר לחץ מהלקוחות. מצב שבו לקוחות מקבלים סירוב למשוך את כספם, באמתלה שלפיה "נגמר לנו הכסף המזומן", יוצר "ריצה על הבנקים" - מונח מקובל ומבהיל המציין את אובדן האמון של הלקוחות בבנק. החלטת הבנק המרכזי שלא להעביר כסף נזיל לבנק התבררה כפוליטית, מכיוון שהבנק נחשב "בנק של יהודים". כיום בנקים מרכזיים מתנהלים באמצעות "מועצת נגידים", כדי למנוע הטיות מעין אלה.
בדיוק כפי שאנחנו מצפים מעורך הדין שיגיד לנו אם כדאי להגיש תביעה, ומצפים מהרופא שימליץ לנו אם לעשות ניתוח או לא. הם לא אמורים לקבל החלטות כאלה במקומנו. על כך צריך להתנהל הדיון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו