מי האימהות של כולנו?

תחת הכותרת "צעדת האימהות" צועדות כיום אימהות ללוחמים בשמו של בראל חדריה שמואלי ז"ל, וקוראות "למנוע את הרצח הבא בגדר". לשיטתן - בראל נפל כי "ידי חיילינו קשורות מול המחבלים שבאים לפגוע בהם". טענה נושנה המעלה לסדר היום את הדיון בהוראות הפתיחה באש של חיילי צה"ל, את מחירי כפיפות צה"ל לדיני המלחמה הבינלאומיים וליתר ההגבלות האתיות שכפה על עצמו. שר הביטחון גנץ לימד כי נהג כך אף בעת מבצע "צוק איתן": בכנס של ארגון "שורת הדין" אמר: "סיכנתי את חיילי צה"ל מטעמים מוסריים... לא פגענו באזרחים, אבל סיכנו את חיילי גולני לשם כך". ואת האמת שהמחיש גנץ ביחס לקרב מיישם צה"ל במערכה השוטפת.

התקבלותן של התארגנויות רבות שבראשן עמדו אימהות אשר ייצגו מדיניות "נאורה" שקראה לנסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בדרום לבנון (1985); מרצועת הביטחון מדרום לבנון (2000) או מרצועת עזה (2005) - היתה מכבדת, מחבקת ואוהדת. "ארבע אימהות", ובצדק, מוסגרה כתנועה רציונלית ומשמעותית אשר הפקיעה את עיצוב סדר היום הביטחוני מן ההגמוניה הגברית־ממסדית. מי שלא "התיישר" עם התפיסה - כמספר אנשי צבא שהעזו לכנות את העומדות בראשן "ארבע סמרטוטות" או להלין שהן הזיקו לפעילות המבצעית - שילמו על כך מחירים של ממש. חלקם אף מצאו עצמם מחוץ למערכת על תקן "הבלתי נאורים" שלא ראויים לקידום.

כעת, רבים ממי שהכתירו את האימהות של שנות ה־90 כתופעה הבריאה ביותר שחלה ביחסי צבא־חברה בישראל, יוצאים כנגד "צעדת האימהות" המבקשות לדון בהוראות הפתיחה באש של צה"ל. מה קרה? לפתע מטיחים ב"קהילת האימהות החדשה" שעליה לזכור שבצבא מקריבים חיים; שהאובדן הוא "זמן אמוציונלי" ולא עיתוי לעיצוב מדיניות. הלו? מישהו היה מעז להטיף כך ל"ארבע אימהות"?

לא זה המקום להתעמת עם צדקת טענותיהן של האימהות הצועדות כיום. לטעמי, את הפתרון לסוגיית עזה, לרבות לקורבנותיה בשני הצדדים, אין לחפש ברמת המיקרו: הוראות הפתיחה באש, אלא ברמת המקרו: מה הפתרון שממשלת ישראל רואה ל"בעיית עזה" לטווח הארוך. דיון שלא נעשה בעבר וספק אם נעשה בהווה. בראל ז"ל, וחבריו - שוב, דעתי בלבד - הם קורבנות של תחזוקת היעדר דיון זה והיעדר כל קידום שינוי באשר הוא. אך דווקא בשל העובדה כי אני מחזיק בעמדה זו, אדגיש את המובן מאליו לטעמי: קולן של האימהות הצועדות כיום, הוא קול ראוי, לגיטימי ומשמעותי בפולמוס המבצעי־צבאי הישראלי; וכל הניסיון לשלול מהן את הלגיטימציה להשמעת עמדתן מסיבות שונות ומשונות, הוא לא פחות מאשר צביעות.

בשנת 2000 המנהיגות הישראלית יצאה מלבנון, לא פחות, על מנת לשמר את מעמדו של צה"ל והלגיטימציה לשרת בו, צעד שכוון ישירות אל מול אימהות הלוחמים של אותה תקופה. גם היום צועדות אימהות לוחמים, מי שבניהן עומדים בחזית קו האש עבור כולנו. "מודל ארבע אימהות" הבטיח את זכותן לרכוש את מקומן בשיח הציבורי. נרצה או לא - אלה הן האימהות של כולנו.