אם יש משהו ברור שמלמדת פרשת הסירוב הישראלי לקלוט כאן באופן זמני את הנשים האפגניות, זהו אובדן צלם אנוש מאחורי מסיכת העיסוק האובססיבי ב"ריאלפוליטיק" ובגבולות הריבוניים.
תזכורת: לאחרונה סירבה שרת הפנים איילת שקד להעניק לנשים מנבחרות הרכיבה והרובוטיקה של אפגניסטן חניה זמנית בישראל. העצירה כאן נדרשה מכיוון שקנדה - מדינת היעד שהבטיחה לנשים מקלט מאימי הטליבאן - התנתה את הגעתן במעבר דרך מדינה שלישית. על פי הדיווח של נדב איל, שיתוף פעולה בין עמותת ישראייד לבין שני מיליארדרים אִפשר את חילוץ הנשים, אבל אז הטילה שרת הפנים וטו, והנשים נותבו לאוקראינה - מדינה ענייה בהרבה מישראל, אבל עם הנהגה בעלת לב רחב יותר כנראה.
קשה למצוא ולו הצדקה רצינית אחת למהלך של שקד. אם נצא מתוך פרספקטיבה הסברתית, קליטת הנשים האפגניות היתה תורמת לתדמית ישראל. את הפירות אפשר היה לקטוף, למשל, בשדה ההסברה סביב הסירוב לאיחוד משפחות, בבחינת "איננו ערלי לב, עובדה שפתחנו את שערינו בעיתות מצוקה".
בה בעת, שרת הפנים היא רק עוד גורם, אולי רדיקלי יותר, שמשתלב היטב במגמה רחבה: ההתנתקות המופגנת של ישראל ממצוקות של קולקטיבים אחרים. קחו את בלארוס כדוגמה. במשך חודשים ארוכים, ישראל משתפת פעולה עם משטר האימים של לוקשנקו בבלארוס, שזייף בחירות ושלח עשרות אלפי אזרחים שוחרי דמוקרטיה לבתי כלא. בעוד מדינות המערב, לרבות ארה"ב, הטילו סנקציות על מינסק, החזירו שגרירים או לפחות ביטאו את מורת רוחן, ישראל אפילו לא מצאה לנכון לגנות את דיכוי האזרחים. להפך, שיתוף הפעולה נמשך בגלוי, ואפילו מדובר בהעמקת הקשרים.
בלארוס אינה יוצאת מן הכלל בדפוס הזה: שיתופי הפעולה בעבר עם החונטה בארגנטינה או עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה יעידו כי ישראל מעולם לא היתה בררנית מדי ביחס לשותפותיה ולידידותיה.
אין זה מקרי. באופן עקבי, ישראל בוחרת להתנהל בלי כל איזון מוסרי, אפילו מן השפה ולחוץ. ההסכמים ופריצות הדרך הדיפלומטיות בעשור האחרון רק העמיקו את המגמה הזו, כי המשקל בדיון הציבורי הוסט עוד יותר לשאלה של כמות האצבעות שהתווספו לישראל בהצבעות באו"ם, ולא לטיבן של הידידות האלה - למשל, בשאלות הרקורד שלהן בתחום היחס לחיי אדם. ובמקביל, העיסוק האינטנסיבי בריבונות ובמשילות, שכורך את ההגנה על הגוף המדיני מפני "מסתננים", תרם לא רק להקמת הגדרות בגבול, אלא גם לנעילת השערים - והלבבות. על הדרך, משתנה גם האופטיקה של הסתכלותנו על מקומה של ישראל בין אומות העולם ועל זהותה היהודית: האם נותר במדיניות של ישראל עוד קשב לתביעת ההומניזם היהודי?
התשובה היא, כנראה, שגם הוא נעלם והולך. כן, ישראל העניקה ותעניק סיוע הומניטרי בעת אסונות טבע בחו"ל, אבל בעקבות הסירוב להכניס אפילו זמנית את הנשים האפגניות - קשה יותר לדמיין אותה קולטת פליטים מווייטנאם (1977), או מארחת פליטי מלחמה מקוסובו (1999). למרבה הצער, אובדן הצלם הזה חותר גם תחת אחד היסודות של התודעה העצמית שלנו כתשובה לשואה: בהפניית הגב לפליטות האפגניות, שום ישראלי ישר לא יוכל עוד להאזין בלי עווית לדברי התוכחה נגד אומות העולם שהפנו גב ליהודים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו