בחסות רטוריקה על מדיניות ממוקדת בערכים נוחים לשיווק ולהסברה, שר החוץ יאיר לפיד מסמן לישראל עתיד של כפיפוּת: קבלת דין הגרעוּן של איראן (למרות ההכחשות), הכפפת המאבק נגד התעצמותה על הגבולות שלנו לאישור אמריקני, והכפפת ההסדר או הניהול של הסכסוך בארץ ל"קהילייה הבינלאומית".
כך, למשל, מוקד הסכסוך שיזם עם פולין על השבת רכוש ליהודים. אין למדיניות כזאת שום תוחלת תועלתית. כל־כולה הצהרת "מוסר מדיני". אבל למענה הושלכה בעלת ברית חשובה נגד כוחות עוינים באירופה, והונגריה היא אולי הבאה בתור. באותה רוח, ניסה לפיד להתאים את המושג "אנטישמיות" לשיח פרוגרסיבי על זכויות אדם, והרחיב אותו עד לכדי חוסר משמעות. גם כאן, מה שהניע את לפיד הוא מיצוב: ניסיון חסר סיכוי להתאים את האתוס הישראלי לעולמם של פרוגרסיבים אנטי־לאומיים.
המכשלות האינטלקטואליות שהתגלו בדבריו ספגו קיתונות של ביקורת מנומקת, אך גם המכשלות המדיניות זועקות. אנחנו תובעים מאומות העולם שיתמכו במי שמתקנת את זוועותיה של האנטישמיות שלהן, כלומר - במדינת ישראל. לכן, למשל, הזמנת יהודים ודחיית לא־יהודים במדיניות ההגירה שלנו היא "אפליה מתקנת" למען קבוצה נרדפת וביטחונה הטריטוריאלי. הסיכון המיוחד ליהודים, לאור הניסיון ההיסטורי, גם מכתיב דרישות ביטחוניות ודמוגרפיות חמורות ביחסינו עם המוסלמים בארץ.
לפיד התכחש לעובדה שהיהודים נתונים לסיכון מיוחד בתרבויות הנוצרית והמוסלמית. בשטחיות רטורית אופיינית, הוא כרסם בטענה ישראלית בסיסית שיש לה השלכות עמוקות הן על מאבקנו באיראן והן על מאבקנו בפלשתינים. הפרוגרסיבים, נמעני "ההסברה" של לפיד, אינם מתעניינים בגורל היהודים מול האנטישמיות בארה"ב ובאירופה. קל וחומר שאין להם עניין בגורלנו בארץ, ומכאן ניסיונם הכושל למנוע מימון לטילי הגנה, למשל. זה טיפשי לרדד את מושג האנטישמיות במאמץ עקר למצוא חן בעיניהם. ישראל תובעת מהעולם הדמוקרטי להבין את האיום הנשקף ליהודים ואת מה שמתחייב ממנו. מי שאינו מבין שאסור לטשטש את התביעה, בניסיון לרַצות פרוגרסיבים רדיקליים שלא יתרצו, אינו יכול להיות מופקד על יחסי החוץ שלנו.
עכשיו בא לפיד להכליל את המהלכים האלה, בתפיסה מדינית שפרס לאחרונה ב"הארץ". לדבריו, עלינו להיפרד מהריאליזם המדיני "הקודר" של נתניהו, ולהבין יחד עם "הקהילה הבינלאומית" (זו פיקציה רטורית ערבה לחיכו) ש"אין עוד דבר כזה בעיות מקומיות. כל הבעיות, גדולות כקטנות, סופן שיהפכו גלובליות". מצד אחד, זו קביעה מובנת מאליה. הכל קשור בהכל, ועד כמה שהקביעה הגלובליסטית הזאת מובנת מאליה - היא אינה מעלה ואינה מורידה. אבל מצד שני, היא מטעה מאוד ועלולה להיות מסך שמאחוריו מוסרים ל"קהילייה הבינלאומית", קרי לארה"ב, את האחריות לפתרון בעיותיה של ישראל.
כאשר זו הרטוריקה, אין אמון רב בקביעת לפיד ש"אנחנו צריכים לעשות כל דבר - כולל עימותים פומביים עם ידידינו הטובים ביותר - כדי לחשוף את טבעו האמיתי של המשטר האיראני ואת תוכניותיו הזדוניות להשיג נשק גרעיני". הדברים הרי כבר עמדו למבחן. כזכור, לפיד יצא בחריפות נגד עימותו המילולי של נתניהו עם "ידידנו הטוב" אובאמה. ויותר חשוב: הוא ושר הביטחון גנץ חוזרים ומבהירים שאת פעולות ישראל נגד איראן, להבדיל מדיבוריה נגדה, הם יכפיפו למשמעתה של ארה"ב, מנהיגת הגלובליזם כביכול, ולמעשה מדינה בעלת אינטרסים פרטיקולריים שאינם חופפים לאלו של ישראל. מאחורי התבטאויותיו האופטימיות הקלילות של לפיד, מצוי אפוא ויתור פזיז על יכולת תמרון עצמאית.
איננו יכולים לדעת מה ישראל יכולה או לא יכולה לעשות נגד האיום הגרעיני של איראן, ונגד ניסיונה לכתר אותנו בשלוחים תוקפניים בחסות הגרעין שלה. האפשרויות כמוסות, בצדק, מעין הציבור. דווקא משום כך, עלינו להיות משוכנעים שאת ההחלטות למול איראן ולמול המוסלמים בארץ יקבלו אנשים המחויבים לעצמאות ישראל.מי שקורא את דברי לפיד לא יכול
שלא לשאול את עצמו: האם המופקדים על מדיניות החוץ שלנו מחויבים לעצמאותה המדינית והצבאית של ישראל?
