לאחרונה מתחזקים הקולות הקוראים "להתגבר" על מדינת הלאום הדמוקרטית ולהעצים, לדוגמה, את האו"ם (את סוכנויותיו המטפלות "בהצלחה" בזכויות האדם או בבריאות, למשל), את האיחוד האירופי או את בית הדין הבינלאומי בהאג. ממליצים לנו לעבור למבני כוח "אוניברסליים", לשם התמודדות עם משברים עולמיים כמו משבר האקלים, מגיפת הקורונה או נחשולי ההגירה העצומים ממדינות כושלות וממקומות מוכי מלחמות אזרחים.
משברים כאלה תמיד היו כלי בידי רפורמטורים ומהפכנים, והם נתקלים בהתנגדות של שמרנים מתונים, הרוצים לעצור או להאט את השינויים. המחלוקת הכוללת בין אלה לאלה עמוקה וחשובה, ומתמשכת מראשית העת החדשה, כאשר התפשטה ההבנה שהמבנה של החברה האנושית אינו רק תוצר של הטבע, אלא שבני האדם יכולים גם לעצב אותו. טענות תקפות העלו גם אלה המבינים שמה שהיה לא יתמיד, ושבני האדם חייבים לחזור ולעצב את חברתם, אך גם אלה החוששים מאי־הכשירוּת של בני האדם לתכנן חברות, ומהנזקים העצומים שהם עלולים להסב במהפכות עמוקות, חפוזות ונמהרות מדי.
אבל המאבק המסתמן בין תומכי מדינת הלאום הדמוקרטית לבין הגלובליסטים אינו לאמיתו מאבק בין שמרנים לפרוגרסיביים. הוא מוצג כקרב לבלימת שינויים בלתי נמנעים, אבל זו הטעיה. המאבק האמיתי מתנהל בין דמוקרטים לגלובליסטים. הדמוקרטים, חלקם פרוגרסיביים וחלקם שמרנים, יודעים שריבונות לאומית היא המסגרת היחידה המאפשרת לבני אדם להחזיק במידה סבירה של שליטה על חייהם. לעומתם, הגלובליסטים מתעטפים בגלימת זכויות אדם ליברלית, אבל ממליצים לנו לפרק את הסמכויות של מדינות הלאום, אף שהן המסגרת היחידה המאפשרת דמוקרטיה אפקטיבית.
אפשר להבין את הוויכוח דרך שתי נקודות ראות: של שליטה בגורל, ושל תחושת משמעות. במצבי חירום כמו במגיפת הקורונה, אנחנו מעוניינים לשלוט בגורלנו. אנחנו לא רוצים שגוף חסר פרצוף כמו "ארגון הבריאות העולמי" ינהל את ההתמודדות שלנו עם המגיפה. אולי סין מתמרנת אותו? אין לנו מנגנונים דמוקרטיים לדרוש ממנו דין וחשבון. לנוכח גלי ההגירה הגואים, אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו שותפינו או שכנינו, ויותר מזה - מי יהיו חברים בקולקטיב שאנחנו חברים בו. לכן, האזרחות היא נכס שאיננו מוכנים שיפקיעו אותו למעשה מידינו בהגירה המונית. בזמן משברים כלכליים, היוונים, האנגלים או הישראלים רוצים מידה של שליטה פיננסית במדינה דמוקרטית משלהם, ולא להיות נתונים לגחמותיו של בנק מרכזי זר, למשל. נכון שאין לנו שליטה מוחלטת בשאלות האלה, אך מדינת לאום דמוקרטית מקנה לנו מידה סבירה של שליטה.
ואף חשוב יותר: לא רק שליטה גרידא חשובה לנו, אלא גם שליטה במשמעות של החיים החברתיים שלנו. ליברלים נוטים לחזור ולהדגיש את האמת, שדמוקרטיה אינה רק נוהלי החלטה לפי רוב, כיוון ש"דמוקרטיה מהותית" היא משטר המחויב לזכויות אדם. הם שוכחים, לעומת זאת, שדמוקרטיה היא "שלטון העם" גם במובן הקולקטיבי של המונח, והיא חייבת לשם תפקודה לסוב סביב לאום מסוים, בעל זהות מסוימת. בלעדיו, חיי האזרחים נעדרים משמעות חברתית חיונית, ואין מה שמחייב אותם באותן החובות האזרחיות המקיימות משטר דמוקרטי מתפקד. הרפורמות או המהפכות הגלובליסטיות המוצעות לנו מאיימות לרדד את בני האדם לכדי אטומים חברתיים נוחים לשליטה, ולשלול מהם את בסיס השליטה והמשמעות החיוני לחירות הפוליטית שלהם.
לפיכך, ללא הבסיס הלאומי של הדמוקרטיה, לא ייתכן אופי משימתי למשטר הזה. דמוקרטיה אינה רק חוזה בין האנשים. היא משטר של שליטה ומשמעות קולקטיביות, המאפשר לבני אדם לעצב את חייהם לפי אידיאל כלשהו - אותו העיצוב, למשל, שנמצא במוקד המחלוקת העמוקה בין שמרנים לפרוגרסיביים על קצבו ועוצמתו. בלי דמוקרטיה לאומית המאגדת בני אדם "המרגישים שהם עם", אין כל שחר לרעיון של הובלת החברה שלנו לעתיד כלשהו, דתי, סוציאליסטי, ליברלי או ציוני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו