זה צריך להפוך לקו פרשת המים

למרות רצונו האוניברסלי של האדם בחופש, ניתן לומר שכולנו הופתענו מבריחתם של ששת האסירים בערב החג: כולנו, כלומר אזרחי ישראל, אנשי שב"ס ואולי אפילו האסירים עצמם, שמצאו את עצמם מעברן השני של החומות. במחשבה שנייה - אין כאן הפתעה גדולה. אסירים ניסו לברוח משחר ההיסטוריה, ותפקידם של אלו המופקדים עליהם למנוע מהם בדיוק את זה.

אבל הם לא ביצעו את תפקידם. זאת לא היתה פאשלה חד־פעמית, אלא כרוניקה ידועה מראש. יש במתקני כליאה בעולם כולו טכניקות למנוע בריחות כאלה בדיוק. כמו, למשל, לדאוג שהאסירים יהיו בתנועה מתמדת: לעולם לא באותו תא לאורך זמן, בייחוד לא האידיאולוגיים שבהם. כל הזמן להעביר אותם מתא לתא, מאגף לאגף, מכלא לכלא. אבל בבתי הכלא הביטחוניים בישראל, האסירים בוחרים באיזה תא להשתכן וכמה זמן. למשל זכריה זביידי, שאף שהוא איש פת"ח, גר בכפיפה אחת עם חמישה אנשי ג'יהאד אסלאמי, כי באותו תא היתה מנהרה. 

למה זה קורה? מאותה סיבה שבבתי הכלא בישראל מחבלים זוכים לתנאים מפליגים רבים נוספים שאיש לא חושב לשלול מהם. אנחנו יודעים שאם נעשה זאת, הם ישבתו שביתת רעב. ההנחה היא שאם אסיר ימות מרעב - תהיה התקוממות ביו"ש. לכן אנחנו מאוד־מאוד נזהרים שלא להרגיז אותם, ולמסחטה הזו אין גבול.

הידעתם, למשל, שהאסירים הביטחוניים בישראל זוכים לביקור קבוע של הצלב האדום? למה? כי הם מוגדרים על פי הארגון "אסירים במלחמה". מובן שהם לא אסירים במלחמה, אלא טרוריסטים, ומובן שהשבויים המסכנים שלנו בעזה שלא ניסו לרצוח נשים וילדים פלשתינים לא זוכים לתנאים האלה. זה חייב להיפסק. 

זוכרים את שביתת האסירים הביטחוניים ב־2015? אסיר בשם מוחמד עלאן שבת כחודשיים, שבמהלכם אושפז בבית החולים. בארץ התעורר ויכוח ער אם יש להזינו בכפייה, ומה יותר הומני לעשות - לתת למחבל למות מרעב או למנוע ממנו את זכות המחאה? קשה להיות שמאלני בעיתות כאלה. מדינה שוחרת חיים צריכה פעם אחת להגיד בבירור (כן, פעם אחת תספיק): רוצים לצום עד מוות - בבקשה. אצלנו אין עונש מוות למחבלים, אבל אם אתם מתעקשים, לא אנחנו נעמוד בדרככם. 

כשאסירים שובתים רעב, הם נכללים תחת ההגדרה של אסירים בהתפרעות, וככאלה - זכויותיהם נשללות: אין פגישות עם משפחה או עורכי דין. במקביל, ובהנחה שאנחנו לא יכולים למצוא את כל כרטיסי הסים ומכשירי הטלפון המוברחים, על שב"ס להפעיל חסימה של ערוצי ההתקשרות.

ממערכת היחסים המעוותת בין ישראל לאסיריה הביטחוניים, עולה כי המדינה היא האסירה, והם עושים מה שהם רוצים. אז זהו. זאת הזדמנות מצוינת לאפס את התנאים של המחבלים, ולמחוק את הסטטוס קוו המעוות הזה. לא עוד מסיבות, לא עוד טלוויזיות בחדר, לא עוד בחירת תאים ועמיתים לתא. נגמרה הקייטנה. כמה מוזר שצריך לכתוב את זה. אנחנו צריכים לצאת לחופשי. להפסיק לפחד. ואת ההתקוממות, אם תבוא, לדכא בכוח, וזהו. מאזן הכוחות ישתנה אחת ולתמיד.