לפני כמה ימים קבע בית המשפט העליון שגם אלמנות לבנים ולנכדים של יהודים נחשבות לזכאיות עלייה מכוח חוק השבות. ההחלטה נתפסה כהומניטרית, ועל כן הפסיקה לא זכתה להד ציבורי משמעותי. האמת, לצערי, לא היתה יכולה להיות הפוכה יותר. פסק הדין מבוסס על עובדות מוטעות ועל שיח זכויות מופרך החותר תחת ההצדקה של חוק השבות.
נתחיל בעובדות. המערערות הן אלמנות לא־יהודיות, שבני זוגן הלא־יהודים (שנפטרו) הם בנים ונכדים של יהודים. מכיוון שילדיהן נמצאים בישראל, ביקשו האלמנות להתאחד עימם ומשרד הפנים נענה לבקשתן. אף אחד לא הפריד אותן מילדיהן, כפי שנטען בעתירה. להפך. מדינת ישראל אפשרה להן לגור בארץ, ליהנות מכל הזכויות הסוציאליות, ואף להתאזרח בישראל לאחר כמה שנים. אלא שהעותרות דרשו לקבל מעמד "עולה" כדי לקבל אזרחות ישראלית מיידית וליהנות מסל קליטה נדיב, השמור לעולים מכוח חוק השבות.
בית המשפט היה אמור לדחות על הסף את העתירה, שכן החוק קובע שרק אלמנה של יהודי זכאית לשבות. זהו גם הנוהל המקובל. אלא שעל בסיס פלפולים משפטיים ועל סמך הטענה המופרכת כאילו נפגע התא המשפחתי בכך שאלמנות של ילדים ונכדים קיבלו "רק" רישיון מגורים בסמוך לילדיהן, לצד הטבות סוציאליות, החליטו השופטים להקנות להן זכות שבות ואזרחות מלאה.
הבעיה אינה רק בקריאה מוטעית של לשון החוק, אלא בהתעלמות השופטים מהתכלית המוצהרת של חוק השבות, שנועד להעלות יהודים לישראל. אמנם גם בני משפחה של יהודים זכאים לעלות, אולם זכאות זו נובעת מתוקף קרבתם ליהודי. על כן ברור שלא ראוי היה להרחיב את מעגל הזכאים הלא־יהודים מעבר לגבולות החוק. לצערנו, השופטים התעלמו ממטרת החוק ופירשו אותו כאילו מדובר בחוק הגירה סתמי.
אלא שגם הפרשנות לחוק הגירה צריכה היתה להביא בחשבון, קודם כל, את האינטרס הלאומי, שכן ההסתכלות הנקודתית על המהגר תטה תמיד את הכף לטובתו. הגירה היא לא רק סיפור על אינדיבידואלים שעוברים ממקום למקום. הגירה משנה את אופיין של חברה ומדינה. אנו רואים זאת באירופה, בארה"ב וגם בישראל. אמת פשוטה זו נעלמה, לצערי, משיקול הדעת של שופטי הרוב. הם התעלמו מכך שרוב העולים לישראל אינם עוד יהודים, והם התעלמו מכך שהחלטתם לאפשר לאלמנים/ות של זכאי שבות לעלות, תפתח את הדלת לעליית מאות ואלפי אלמנים ואלמנות לא־יהודים ובני משפחה נוספים שאותם יביאו בעקבותיהם.
הממשלה הנוכחית התחייבה לקדם פתרונות יצירתיים לטובת גיור העולים הלא־יהודים. זהו מעשה נכון וראוי. יש לסייע לכל לא־יהודי ממוצא יהודי שעולה ארצה, לחזור לשורשיו היהודיים ולהתחבר לקולקטיב היהודי־ישראלי. אולם בצד זאת, אין כל היגיון בהרחבת זכאות השבות למי שאינם יהודים, ובייחוד כאשר קרבתם המשפחתית רחוקה.
מן הראוי אפוא לתקן את הטעות שבפסיקה הנוכחית. במקום להפוך את החוק לחוק הגירה הרואה לנגד עיניו את האינדיבידואל הלא־יהודי, ראוי שהשופטים והמחוקקים ישיבו את חוק השבות לתכליתו המקורית, כלומר: זכות שיבה לאומית של העם היהודי.
ד"ר נתנאל פישר הוא ראש ביה"ס לממשל ולמשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו