אין דבר יותר יפה בעיניי, כמורה וכבודק בחינות בגרות באזרחות, לראות כיצד נער חילוני מגלה בקיאות במניעי הציבור החרדי במניעת תחבורה ציבורית בשבת. או נערה דתייה שמגלה בקיאות בקושי של החילונים להתחתן ולהתגרש אך ורק על פי דין תורה. אני עוסק במלאכה זו שנים רבות, ותמיד מתפעל מעומק ההבנה של חלקי החברה השונים, כפי שהם משתקפים מתשובות התלמידים. זהו חלק מהססגוניות של לימודי האזרחות. רבדים שונים בחברה הישראלית לומדים זה על זה, וחייבים לשנן גם עמדות שאינם מזדהים עמן. לפיכך, תוכניתה של שרת החינוך שאשא ביטון לצמצם את מספר בחינות הבגרות, שהן חובה, ראויה לביקורת חריפה. ברם, אני אצטמצם לביקורת אחת בנושא מקצוע האזרחות.
ברור לי, גם על סמך מה שאירע בשנה החולפת, שנת הקורונה הזכורה לרע, כי רבים מבתי הספר יבחרו שלא לכלול את בחינת האזרחות כמקצוע חובה לבגרות. על כך אני מצר, שכן מבחן הבגרות הוא בראש ובראשונה מעצב למידה ומכוון מורים ותלמידים לנתיב ברור.
לפני עשרים שנה שונתה תוכנית הלימודים באזרחות. עד אז, רוב החומר הנלמד עסק סביב עבודת רשויות השלטון. בשנת הלימודים תשס"א (2001 -2002) התחלנו, עמיתיי ואני, ללמד לפי תוכנית חדשה הכוללת, גם את הצד הערכּי של תפקוד השלטון, עקרונות הדמוקרטיה ובתוכם גם זכויות אדם ואזרח, זכויות מיעוט ואף זכויות חברתיות. מבנה בחינת הבגרות אף עבר שינוי דרמטי. רוב גדול של השאלות מתבסס על מקרים אקטואליים. התלמידים קוראים קטעים ומחברים אותם בקשר לוגי לעקרונות ולזכויות. בין שאלות החובה נמצאת גם שאלת עמדה. התלמידים נדרשים להציג טענה בנושא אקטואלי ולנמק את דעתם בעדה או נגדה, ואף מוסיפים את העמדה המנוגדת לזו שלהם. יש פה פסיפס מרתק של דעות ועמדות המבטא את הפלורליזם הכה חיוני לדמוקרטיה.
כך למשל, רק לאחרונה נשאלו שאלות אקטואליות בעד ונגד תוכנית "הרמזור" וההגבלות על הערים "האדומות", לעומת ערים "ירוקות". התלמידים התמודדו עם הדילמה שבין שמירה על הזכות לחיים וביטחון, לבין הזכות לשוויון. בשאלה על כפיית הבידוד על מאושפזי הקורונה, התמודדו עם דילמה דומה בין הזכות לחיים וביטחון ושלמות הגוף (והבריאות) לבין הזכויות לחירות ולכבוד, ועוד.
כאשר יהפוך מקצוע האזרחות למקצוע רשות, כל זה יעלם בהדרגה. חז"ל למדונו: "אמר רבי יוחנן מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן... ישכור פועלים ואל יישב עמהם" (בבא מציעא, כט ע"ב). כך בדיוק עלול לקרות למקצוע האזרחות ללא בחינת חובה בבגרות. אי החובה לגשת לבגרות במקצוע זה עלולה ליצור תופעת דומינו שלילית: תלמיד שלא יידרש להיבחן במבחן חיצוני, לא יתייחס למקצוע ברצינות הראויה. ממילא זה לא ישפיע על עתידו. כך גם המורים: אלמלא ה"שוט" של הבגרות, יאמרו לעצמם, נספיק את החומר, מה טוב; לא נספיק, לא נורא. שום דבר לא בוער. בעקבותיהם המנהלים יעדיפו את המקצועות הבגרותיים במספר השעות שיוקדשו להם ובכמות ביטולי השעות לטובת פעילויות אחרות. נוסף על אלה, שעות האזרחות יפוזרו לכל עבר. כל מורה שחסרות לו שעות למשרה מלאה, יוכל פוטנציאלית למלא את המִכסה בהוראת אזרחות. כך יפלו אבני הדומינו בזו אחר זו עד ששיעורי האזרחות יהפכו לשיעורי חברה. מן נושא לוויכוח כיתתי נחמד ולא מחייב. עוד לא מאוחר לרדת מהעץ ולחנך לאזרחות טובה שתעמוד במבחן.
יעקב ספוקויני הוא מורה לאזרחות והיסטוריה ומעריך בחינות בגרות יותר מעשרים שנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו