אשליה ושמה הסדרה

נפילתו של לוחם מג"ב בר־אל חדריה שמואלי, לאחר שנפצע קשה מירי של פעיל חמאס בגבול הרצועה, אינה משקפת רק שגיאה טקטית של צה"ל, אלא עיוות אסטרטגי. ישראל, בדומה לארה"ב בהקשר האיראני, משתוקקת להסדרה עם חמאס. ובדומה לאמריקנים, גם אצלנו מדובר במשאלת לב, שמאחוריה מסתתרת קריאה לקויה של חמאס בראשות יחיא סינוואר, המהדהדת את הכישלון הישראלי להבין את פת"ח־אש"ף של יאסר ערפאת.

ב־1991 אימצה ישראל את תפיסת "ההסדרה המדינית". ההנחה, שהתבררה כשגויה, היתה כי אימוץ הקונספציה של "שטחים תמורת שלום" ימוסס לחלוטין את הלוחמנות הפלשתינית.

התמוטטות "תהליך אוסלו" בעקבות האינתיפאדה השנייה, לאחר שערפאת דחה את הצעתה הנדיבה של ישראל להסכם קבע ונתן גיבוי לאלימות כלפיה, המחישה כי התנועה הלאומית הפלשתינית מעולם לא ראתה את הסכסוך במונחים קלאסיים של הסדרה מדינית המבוססת על פשרות טריטוריאליות, אלא כמערכה ארוכת טווח שסופה הכרעת הציונות.

כמעט 30 שנה לאחר קריסת התהליך המדיני - וישראל מתעקשת לחזור בדיוק על אותה שגיאה תפיסתית, הפעם ביחס לתנועת ההתנגדות האסלאמית ברצועת עזה - חמאס. הפעם ירשה את מקומה של תפיסת ההסדרה המדינית תפיסת ההסדרה הכלכלית - אותה הגברת בשינוי אדרת - המבוססת על הסבת הרעיון של ביטחון תמורת שטחים לרעיון של ביטחון תמורת כלכלה ושחרור חלקי של "המצור" על הרצועה.

תפיסה זו הפכה בשנים האחרונות לאבן פינה במדיניות ישראל כלפי רצועת עזה. היא השתלבה היטב עם חוסר עניינה של ישראל במערכה צבאית ברצועה. הדבקות בה היתה רבה עד כדי כך, שישראל נטתה לראות בעיוורונה את המשך הטרור של חמאס כמעשה "סוררות" שאינו מייצג את הקו הרשמי של הארגון, או כביטוי לחבלי הלידה המלווים את תהליך התכנסות התנועה ל"הסדרה" ארוכת טווח (הודנא). "הסדרה" המקפלת בתוכה נכונות לריסון מוחלט ומלא של פעולות הטרור.

גם העימות האחרון עם חמאס בחודש מאי לא הביא לשינוי בנקודת המבט הישראלית. להפך. הוא עיגן את ההנחה כי בעקבות הלחימה נוצרה בשלות להסדרה, מבלי להפנים כי כמו פת"ח־אש"ף של ערפאת - שבשם עקרון נצחיות הסכסוך, מעולם לא היה מוכן לסיים את הקונפליקט עם ישראל, ושילב הידברות עם אלימות - חמאס תופס את האסטרטגיה שלו במונחים של מציאות המשלבת משא ומתן וטרור. מדובר באסטרטגיה של "גם וגם" (גם הסדרה וגם התנגדות) המאפיינת את איראן (גם משא ומתן עם ארה"ב וגם גרעין), והיא מהופכת לאסטרטגיה הישראלית המבוססת על מודל של "או־או" (או עימות או הסדרה).

הלקח שמלמדת אותנו ההיסטוריה אינו נעוץ רק בעובדה שאין הבדל מהותי בין פת"ח־אש"ף החילונים לבין חמאס האסלאמי, או רק בהבנה שישראל נוטה לחזור על שגיאותיה בכך שהיא מחילה על יריביה דפוסי חשיבה מערביים, אלא גם בכך שקורבנות מדינית אינה גזירת גורל.

אחרי אשליית ההסדרה המדינית אפשר להתפכח גם מרעיון ההסדרה הכלכלית, או לכל הפחות להפנים את העובדה שהוא אינו נושא בחובו הבטחה למציאות של שקט ביטחוני.