הדבר הנוסף שאיאד שלבי לימד אותנו

איאד שלבי זכה במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. בכך הוא הפך להיות המדליסט הפראלימפי הערבי הישראלי הראשון. אבל שלבי יכול לרשום לעצמו הישג אדיר נוסף: בזכותו התקשורת הישראלית סיקרה בהרחבה אזרח ישראלי ערבי, ולא בהקשר של פשע או טרור.

הנה אביו של שלבי, איש יקר שתומך בבנו כל חייו. מלווה ומסיע ומעודד ומחבק ומקלח, אב שמקדיש את חייו להצלחתו של בנו. והנה הוא מנשק אותו כשהוא יוצא מהבריכה. ולא קוראים לו יוסי אלא יוסוף, ויש לו מבטא, וערבית היא שפתו הראשונה.

והנה אמו של שלבי, היפא. אישה שילדה תאומים חירשים־אילמים מלידה, ואל הקושי הזה התווסף קושי נוסף כאשר אחד מהם, איאד, שלימים יהפוך אותה לאמא של מדליסט, נפל מהגג והפך נכה. והיא בביתה, ראשה מכוסה, אי אפשר לטעות בזהותה. ועיניה נוצצות מהתרגשות, ואנחנו מתרגשים אתה.

כי בסיפור של איאד שלבי יש קודם כל ספורטאי שמתגבר על קשיים עצומים, ואב שמקדיש את חייו למענו, ואם שתומכת ואליהם מצטרפת הערביות. הם לא קודם כל ערבים, ואח"כ כל השאר. ולרגע אחד התקשורת אינה מתייחסת אליהם כאל מגזר, אלא כאל אינדיבידואלים. וכשזה קורה אנחנו זוכים לראות סיפור אנושי מרגש שמככבים בו בני אדם.

ושלבי הופך להיות חלק מקבוצה של ספורטאים, שמה שמייחד אותם זה לא לאום אלא כוח רצון אדיר. והוא נשפט לא על פי זהותו, אלא על פי קריטריונים אובייקטיביים של זמן ומרחק. והוא ספורטאי והוא נכה, וכן, הוא גם ערבי. יש עוד המון אזרחים ישראלים ערבים ובדואים ודרוזים עם סיפור אישי מדהים, אחד מהם אגב הוא ח"כ סעיד אלחרומי המנוח, רק שאותם לעולם לא יראיינו כרופאים או כמדענים או כיוצרים אלא רק כערבים. הזהות הלאומית שלהם לעולם תגבר על זהותם המקצועית.

במרבית המקרים התקשורת הישראלית מסקרת את אזרחי ישראל הערבים כערבים נקודה. את הסיקור של שלבי היא התחילה מאותו מקום, זה היה הטריגר. אבל לאט־לאט, בלי לשים לב, האלמנט הזה נוטרל. שלבי לא ניצב על הפודיום כערבי, המאמן שלו דיבר עליו פשוט כספורטאי. הוא לא היה מפלגה או סמל אלא "סתם" מישהו שמייצג את ישראל ונוכח ותופס מקום כמצליחן.

זהו המתח התמידי של מיעוטים: מצד אחד את צריכה להיות ולדבר מיעוט כי זה מה שמייחד אותך, מצד שני את רוצה להיות חלק אינטגרלי ולהשתלב. כדי שזה יקרה את נאלצת למחוק את סממני המיעוט רק כדי לגלות שלא משנה כמה מחקת, תמיד יהיה משהו שלא מחקת מספיק. במקרה של שלבי, דיאלוג הזהות בכלל לא התקיים. הוא פשוט הכניס את הראש למים ושחה. וכשזה הצליח לו, זה ריגש, והכריח את התקשורת ואותנו להתייחס אליו ולהישגים שלו. לא אל השחיין הערבי הנכה - אלא לאיאד.