אני מסתכל על תמונתו של בר־אל חדריה ואני בטוח שראיתי אותו כבר. למעשה, ראיתי אותו פעמים רבות. ככה נראים החברים של הילדים שלי, וגם שלכם. הילד הזה היה יפה בחייו, ולאחר מותו היופי שלו נעשה כואב, כך שקשה להסתכל בתמונה.
זה הקורבן. אלו ביכורינו. את הטוב ביותר שיש לעם ישראל להציע אנחנו מעלים לעולה. יהלום זך ומלוטש, עולם של יופי וטוב. הבן המובחר של עם ישראל שכמוהו לא יהיה לנו עוד. אני מתפלל היום לעילוי נשמתו של בר־אל, מחבק את הוריו ניצה ויוסי ומתפלל בחיל ורעדה שאהיה ראוי להם.
בלי שנשים לב, דוד וגוליית התחלפו בתפקידים. רוחם של הפלמ"ח, של יחידה 101 ושל פעולות התגמול היא הרוח הנושבת במפרשיהם של הפלשתינים. מעטים מול רבים? בהחלט. רק חשבו מי המעטים ומי הרבים. מי אלו הסגורים מפוחדים במצודותיהם מאחורי בטון מזוין ועבה, ומי מחרפים את נפשם להתקרב אל חרכי הירי. נוכל לגחך עד מחר למראה בלוני התבערה הפרימיטיביים, עד שניזכר בתותח הדווידקה. עד שניזכר בטנק בדגניה. גם אנחנו היינו פעם מגוחכים כאלה. מה שאני מציע זה להתחיל לכבד את האויב. לפחות זה. אחרי הכל, הם למדו מהטובים ביותר ועשו את כל שיעורי הבית.
כבודה של כיפת ברזל במקומו מונח. המערכת הזאת היא גאוותה של מדינת ישראל, ובצדק רב. יחד עם זאת, כאשר מערכת הגנה נגד טילים היא חזות כל אסטרטגיית הלחימה של הצבא, הדבר מעיד על שבר עמוק. הלוואי שאני טועה, אבל לפעמים נדמה לי שההצלחה הפנומנלית של המערכת הזאת באה רק על מנת לחסוך ממדינת ישראל את הצורך לנקוט פעולה של ממש. "הרקטות נחתו בשטחים פתוחים ולא נגרם נזק", כך אומר הקריין ברדיו, אבל הנזק נגרם ועוד איך. המשפט הזה הוא הנזק.
קו ישר עובר בין הרפיון המביש של צה"ל, כשפעם אחר פעם בדואים מהדרום גונבים ממנו אמצעי לחימה, לבין התעוזה ההולכת וגוברת של המחבלים המתקרבים לחרך בחומה, עד טווח מגע יד מחיילי צה"ל - ויוצאים משם מנצחים.
ההבדל בין מי שאנחנו היום לבין מי שהיינו פעם הוא ההבדל בין "להכיל את המתים" לבין "השם ייקום דמו".
אף אחד לא רוצה לצאת למלחמה. סהדי במרומים, לו הייתי יודע שבטון מזוין וחימוש אמריקני יבטיחו חיים לילדיי - הייתי מתחנן להגביה את החומה, לעבות את הביצורים. אבל אני יודע שלא. אני יודע שהשלב האחרון לפני תבוסה הוא לשבת חמוש עד צוואר בתוך בונקר ולחכות. מדינת ישראל הפכה למעצמה ביטחונית. זו עוצמתה, אבל זו גם תורפתה. אין שום רע בלהמתין, בלא להיחפז. גם הבלגה יכולה להיות נשק, ובלבד שבסוף כל אלו יגיע אגרוף ברזל חסר רחמים.
נכון להיום כולם רואים שהברזל מתמהמה, והתחושה היא שכבר אין אגרוף מאחורי הביצורים. הלוואי שבר־אל יהיה האחרון שאת מותו נצטרך להכיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו