כשהחיילים בקרב הפכו לשיבוש

בביוגרפיה חלקית שכתבה על יגאל אלון, "אביב חֶלְדוֹ", ביקשה פרופ' אניטה שפירא להבהיר את ההבדל התהומי בין יגאל אלון ומשה דיין. שניהם מהמוכשרים במצביאי הצבא שלנו שנטלו חלק במלחמות ישראל והמשיכו לזירה הפוליטית. אלון היה זה שהנהיג את הפלמ"ח במלחמת העצמאות ופיקד על כיבוש הגליל המזרחי, כיבוש רמלה ולוד ובכך פתח את דרך חשובה להסרת המצור על ירושלים. אלון הנהיג את חזית הדרום, שם הצליח להוביל את כיבוש הנגב ואף הצליח לכתר את רצועת עזה על ידי כיבוש אל-עריש. לוחמי הפלמ"ח, שפורק באוקטובר 1948, והפך לחלק מצה"ל אהבו את יגאל אלון מאחר ודאג להם, הכיר אותם. חייליו הלכו אתו בלי פקפוק לקרבות קשים מנשוא מאחר וראו בו מפקד שרואה אותם, חלק אמיתי מהם. יגאל אלון נתן משמעות בניצחונותיהם ובעיקר לרגעי המשבר הקשים שליוו אותם.

מנגד מתארת שפירא מצב, שבו מפקד יחידת המבצעים שהגיע לפני מבצע מסוכן למשה דיין והודיעו כי כמחצית החיילים שהולכים לקרב עלולים להיהרג בקרב. דיין ענה לו: חיילים הם כמו אספסת, קוצרים אותה והיא צומחת שוב. כך יצרה פרופ' שפירא את החיץ העמוק בין יגאל אלון, שלעולם לא יכול היה להעלות על דעתו לומר משפט כזה על חייליו, והנכיחה אותו אל מול הציניות האכזרית של משה דיין.

נפתלי בנט כשל בשיחת הטלפון עם אביו של הלוחם בראל חדריה שמואלי. כישלון מהדהד. אולם הדברים לא מסתכמים בכך. לתוך השיח על הזעזוע של חוסר ידיעת שמו של הלוחם, בית החולים בו הוא מאושפז, ועוד כהנה וכהנה המציינים ריחוק ורישול במילוי תפקידו הבסיסי למתן סיוע לחייליו, הצטרף אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר. בראייה צינית ואכזרית, הוא מאשים ב"זדוניות" את מקליטי השיחה. מבחינת אולמרט, שטוף שנאה יוקדת לימין בכלל ולבנימין נתניהו בפרט, יש באירוע זה רק "שאלות קשות כלפי מי שעשה זאת", כלומר, מי "איש הזדון" שפרסם את תמליל השיחה?

הקורבנות והפצועים בקרבות תמיד היו, ויהיו, חלק מהשיח הפוליטי שלנו. מאז הקרב של טרומפלדור בתל-חי ב-1920 ועד היום, המשפחות, קהילת הנפגעים, הציבור בכללותו, מבקשים לשאול שאלות קשות ולהטיח ביקורת. זו דרכנו. זו דרך נכונה וראויה בה המנהיגים עומדים בפני האנשים היקרים ביותר, בחולשתם, ומקשיבים להם במצוקתם. זו התזכורת למנהיג מה הוא המחיר ומה רחשי הלב העולים נוכח הכאב. כל קהילה ואופני מצוקתה. כל קהילה ודרכיה. המנהיג נדרש, מחויב להקשיב, לשמוע לספוג ולהעניק את תמיכתו. בנט, חסר היכולת הניהולית והרגישות המתבקשת, התנהל בסוג של רשלנות פושעת. אי אפשר לגלגל את המהלך האומלל הזה לאחד מפקידיו הזוטרים.

כדי להוסיף חטא על פשע, המליץ אולמרט להפסיק את שיחות הטלפון בין ראשי הממשלה למשפחות הנפגעים. לדעתו, "מוטב היה אלמלא התקיימה שיחת הטלפון הזו". הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו וטיפת חמלה בלבו על אלו שמקריבים את היקר ביותר להם כי השיחה הזו נוטעת סולידריות חברתית והזדהות עם הכאב והסבל של משפחות השכול. גם אם נאמרים בה דברים קשים. אולמרט שולל זאת. בעידן בו כל מה שיש בו סממן קלוש של תמיכה בבנימין נתניהו הרי שיש לקטוע אותו בגרזן הטרוף שאחז באולמרט. מבחינתו ראשי הממשלה, הנשיאים, שאמורים לפגוש את בני עמם בשעת מצוקתם הם אלה שנפגעים האמתיים במפגש. מבחינתו של אולמרט, המפגשים הללו "משבשים את אמות המידה הנכונות לגבי מה שצריך, מתי ואיך". מבחינתו יש להפסיק את המפגש בין המשפחה שזקוקה לסיוע ולתמיכה ברגעי המשבר הקשים שלה.

אם הדברים לא היו נאמרים בצורה כל כך פשוטה וברורה על הנתק בין החיילים להנהגתם, לא אפשר היה להאמין. אולמרט ובנט הם העשב הציני שצמח ישירות מערוגתו של משה דיין.