אלו הם ימים שבהם חידה קשה ממתינה לפענוח: מדוע מאות אלפי ישראלים מסרבים עדיין לקבל את החיסון נגד קורונה, או שלא מתחסנים מסיבות אחרות? מספרם הכולל מתקרב למיליון. הנשיא הרצוג כבר הפגין מול המצלמות כי אינו חושש מפני החיסון. הפגנת ההתחסנות של האזרח הראשון האיצה את ראש הממשלה למהר ולהפשיל שרוול לעיני האומה. אך למרבה האכזבה, גם המופת של בנט אל מול המזרק לא יצר את התורים המיוחלים של סרבני חיסון לשעבר.
במצב זה, פנו רופאים ואחיות, אחים ורופאות, לאמצעי הרגיש ביותר, "נשק יום הדין" בקרב הבלימה מול הנגיפים ולמען ההתחסנות. מי שנאבקו על חיי החולים, חשפו את המילים האחרונות שלחשו הגוססים דקות, אולי שניות, לפני שנפרדו מן העולם. הרופאים סיפרו לנו כי בין אלה שנטו למות היו שלחשו באוזני המטפלים: "אני מצטער על כי לא הסכמתי להתחסן". אמרו, ויצאה נשמתם. גם וידויי חרטה אלה לא האריכו את התורים ליד עמדות החיסון. אם כן, מה קורה כאן? מה פשר תופעת הסרבנות, וההימנעות מחיסון?
המגיפה כבר קיבלה את התואר המגדיר במדויק את המציאות: המגיפה היא מלחמה. אנו חיים בתקופת חירום. אולי זכורה התופעה שאפיינה שעות חירום בעם: סולידריות. בימי קדם, התפרקו נשות ישראל מתכשיטי זהב ומיהלומים כדי לסייע למימון ההגנה מפני הפגעים של ימי החירום. כך היה בתקופת המקרא, וכך גם בימים שישראלים נאבקו על קיומה של המדינה. הם רוקנו את הארנקים כדי לרכוש תעודות מלווה. לתופעה כזאת קוראים סולידריות. אילו תחושת סולידריות היתה רווחת בקרב סרבני החיסון, ובקרב העם כולו, ספק אם היינו שרויים היום תחת האיום שמציבים הבלתי־מתחסנים למיניהם לבריאותה של החברה כולה.
סולידריות. זו היתה אמורה לשמש נשק מגן, יעיל, מפני המגיפה. רק המדענים יכולים לאמת או לשלול הערכה זו בסיוע השיח שהם מנהלים עם הנגיפים, בתיווכו של המיקרוסקופ האלקטרוני. אילו נכחה הסולידריות, אין ספק שתחושה זו היתה מריצה את הסרבנים לעמדות החיסון כדי לגונן על חייהם ועל חיי שכניהם ומשפחותיהם. אבל הסולידריות נעדרת מחיינו.
הסרבנים התייצבו בעמדת ה"לא שייכים". לא עקב מרחק הנסיעה הנוסך שעמום בנהגים הנעים, למשל, בין המרכז לבין יוטבתה. הכנסת, וסגנונו של השיח, גם כן מרתיעים את הסולידריות מלחדור את חומות החברה. הסולידריות נבלמת גם כאשר נהגים חוצים פס לבן רצוף, הקו המפריד המרוח בכביש בין־עירוני. אין סולידריות בין מורים לבין הורי תלמידים. גם לא בין שכנים המתקוטטים על כיבוש משבצת חניה פנויה. וכמובן, אין סולידריות בין שוטרים לבין הולכי רגל שמוטי מסיכה, המסרבים להזדהות. ובכלל, רבים אומרים: "מה אכפת לי? מה אכפת לי אם השכנים יידבקו בנגיף? לי זה לא יקרה. אני מצפצף על תחינות הרופאים לעטות מסיכה, גם במעלית".
זהו הלך הרוח שמעצים את ההימנעות מחיסון. ואם אין סולידריות, יוסיף הכלל לצפצף על שידולים לעטות מסיכה. במציאות הזאת, סולידריות לא תשכון כאן. כי אדם לאדם נגיף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו