מתי מתעורר המצפון של השלום הפמיניסטי

יהיה זה בלתי אפשרי להתחיל טור זה מבלי להתייחס למושג התיאורטי הכה פופולרי באקדמיה המערבית ובזירת ארגוני המגדר והפיוס הבינלאומיים: "השלום הפמיניסטי".

מדובר בתפיסה חשובה, שלפיה יש לשאוף תמיד לסיים עימותים באופן שייטיב עם מצבן של נשים. זו עמדה שברוחה קודמה החלטת או"ם שקראה לשילוב נשים בתהליכי משא ומתן בינלאומיים ובצוותים העמלים על קידום הסדרי ומשטרי ביטחון. משום שרק נוכחות נשים בקבינטים אלו תאפשר התבוננות על מה שמבטם של גברים מחמיץ: על השפעת אותם עימותים על מצבן של נשים. ורק הימצאות נשים באותם פורומים תגרום לכך שבהסכמים שייחתמו, יעוגנו שדרוג ביטחונן, השכלתן וחירותן של נשים במרחבים ה"משוחררים".

תיאוריית "השלום הפמיניסטי" גורסת כי שלום ראוי, קרי פמיניסטי, יהיה זה שלא רק יוביל לפירוז קרקע או להסכמה על איסור הפצת נשק בלתי קונבנציונלי, אלא כזה שיחייב את השקעת הסיוע ההומניטרי ברווחה מגדרית - מה שיוביל לחברה שלא רק שאינה לוחמת (כלפי חוץ) נגד אויבים, אלא גם כזו שאינה מדכאת (כלפי פנים) נשים.

לאחרונה עלו קריאות מצד פעילות שלום פמיניסטי ברחבי העולם, וגם בישראל, המתפלצות בצדק מן העתיד הנורא הצפוי לנשים האפגניות תחת שלטון הטליבאן. ח"כ גבי לסקי אף הציעה לקלוט אותן כפליטות בישראל. אנשי שמאל ויוצאי מערכת הביטחון לשעבר יזמו גילוי דעת שבו קראו לקלוט "נשים וילדים, פעילי ופעילות זכויות אדם ואזרח, אנשי ונשות תקשורת" ולמעשה כל מי שיהפוך - ובעיקר תהפוך - לחלק מקבוצת סיכון תחת שלטון הטליבאן - בישראל. אציין מראש כי זו הצעה אצילית וראויה, ברוח צעדו של מנחם בגין שהעניק מקלט מדיני לפליטים דרום־וייטנאמים שנסו מהשתלטות צבא הצפון לאחר תום המלחמה. הצלת נשים אפגניות משחיטה ומדיכוי טליבאני תהפוך אותנו למדינה יהודית יותר, אם לא דמוגרפית - לבטח מוסרית וערכית, וכל הטוען אחרת "שכח מה זה להיות יהודי".

אך קשה שלא לתהות על הצביעות ועל הסלקטיביות הגלומות בשימוש הרטורי במוסר "השלום הפמיניסטי" ובאמפתיה לנשים המדוכאות מצד נשות ואנשי השמאל. לקראת שנת 2000 היה ידוע כי עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, גורלן של אלפי נשים מארוניות שתיוותרנה תחת שלטון חיזבאללה יהיה רע ומר. נשים שבימי "הגדר הטובה" יצאו בוקר־בוקר לעבוד בבתי המלון ובקופות החולים בישראל, בזמן שבני זוגן וילדיהן שירתו בצד"ל, עמדו לעבור עינויי תופת על רקע לאומי ודתי כאחד באתרים שהשם "בתי כלא" רק מחמיא להם.

נרד דרומה: לקראת יישום תוכנית ההתנתקות ב־2005, כאשר היה ברור וידוע לכל גוף מודיעיני בישראל ובעולם שחמאס עתיד להשתלט על הרצועה, עלו באמוק נציגות אש"ף מן הרצועה לנציגי "ועדת ז'נבה" ולפעילי ופעילות זכויות אזרח בישראל, והבהירו מה יהיה גורלן של הנשים בעזה ובעיקר שלהן - מי שהיו בהידברות רבת־שנים עם גופים ישראליים - בעידן חמאס. מה תהיה המשמעות של הנסיגה הישראלית שאותה יחגגו בתל אביב, עבור האישה העזתית. האם מישהי מפעילות "השלום הפמיניסטי" עצרה להקשיב? ביקשה להחדיר את קולן של הנשים המארוניות לשיח הישראלי שעסק בהצדקת הנסיגה מלבנון? או את עתיד הנשים העזתיות לפולמוס ההתנתקות?

המצפון של קהילת השלום הפמיניסטי מתעורר רק כשמדובר בצעדים שלא מאיימים על מדיניות הנסיגות בישראל. ומה על פמיניזם? כאידיאולוגיה של אחווה בין נשים ללא קשר ללאום־עדה־וגזע? כנראה מעולם לא התקיימה במחוזותינו. נסתפק באמפתיה המוצדקת לנשים האפגניות. אמפתיה שלה לא זכו נשות עזה ונשות צד"ל, שחוו וחוות עדיין חיי תופת, ושסבלן נותר שקוף בקרב קהילת השלום הפמיניסטי הישראלית.