כבאי הניצב מול להבות אש ועשן סמיך הפורצים מבית או מיער, מופעל מסדרת החלטות המבוססות על שנים של מיומנות מקצועית ותרגול סיזיפי שמביאים את המוח והגוף לשיתוף פעולה ותזמון מדויקים. במקום בו כל אדם שפוי נמלט כל עוד נפשו בו, הכבאי נדרש להיכנס לתוך הסכנה, לחשוב בקור רוח ולשקול מהן הדרכים לעצור את התפשטות האש.
בכל רגע נתון, הכבאי ניצב בפני סדרה של קבלת החלטות הרות גורל: היכן יכולים להיות לכודים שיש לחלץ במהירות? כיצד לעצור הלהבות המתפשטות במהירות מלהגיע מהיער הבוער לעבר הבתים? המיומנות והמקצועיות היא לב לבו של התהליך. הידיעה כיצד יש להתנהל מול האש, כיצד היא חושבת, כיצד ישות זו מתפשטת ופוגעת במלוא עוצמתה. זהו משחק מוחות של מציאת נקודות תורפה, בו הכבאים מבקשים למצוא את חולשתה ושם להכות במלוא העוצמה.
השריפה בשבוע שעבר בהרי ירושלים היא חלק מסדרה של שרפות ענק הפוקדות את הארץ כמעט מידי קיץ. לעיתים היא פורצת בגלל מטיילים השוכחים ערמת גחלים מעשנת, לעיתים השריפות הן פועל יוצא של יד זדונית השמחה בהשחתת היערות.
השריפה בכרמל התפשטה במהירות ליישובים וכילתה לחלוטין בתים ויחד איתם עולמות שלמים של משפחות שכלו בתוך דקות ספורות. האש פרצה לשכונות חיפה והפכה לסכנה חמורה. אוטובוס בו עשרות צוערים של שירות בתי הסוהר, שוטרים וכבאים קיפחו את חייהם במאבק מול הלהבות. האש לא יודעת רחמים. השאלה שעולה היא - מהם הלקחים שהופקו מסדרת שרפות הענק האלו?.
נציב הכבאות והצלה, דדי שמחי, אימץ דרך שעלולה להוביל למשבר חריף בתחום, מאחר והוא איננו רואה בדור הכבאים שצמח מאז אסון הכרמל את התשובה הראויה שאמורה להוביל את עידן הכבאות החדש. זה הרושם המתקבל מהעובדה ששמחי בוחר בצורה עקבית ושיטתית אנשי צבא ומשטרה שיהוו את שדרת הפיקוד והניהול במערך הכבאות וההצלה.
איך ניתן לצפות מהמפקדים שצמחו בתחומי מקצוע אחרים לחלוטין, את היכולות לכבות את האש ולצעוק "אחריי"? יש כאן פספוס חמור שבעקבותיו יש תהליכים של קבלת החלטות שגויות. אחת מהן הייתה בשבוע שעבר, כאשר הנציב החליט על בסיס של מידע לקוי ושגוי על קריאה של "לפיד אדום" בו כלל כוחות הכיבוי גויסו למאבק נגד האש. השימוש בהם נעשה באורח לקוי וחסר ורבים מהם אפילו לא באו כלל לביטוי בלחימה מול האש שפשטה ביערות ירושלים.
ביטוי נוסף לתהליכי קבלת ההחלטות הלקויים, היה בקריאה של הנציב לבקשת סיוע בינלאומי לטיפול בשריפה, למרות שרבים סברו כי לא הגענו למיצוי הכוחות שלנו. דוגמאות אלה מבטאות את חוסר הידע והביטחון שמגיע מכוחות הפיקוד, אלה שרכשו את מיומנותם בצבא ובמשטרה, המנהלים כיום את המלחמה באש.
הכבאים יודעים ומוכנים לשרפות הקיץ. בכל חורף שהם מסתובבים בכל רחבי הארץ ומוציאים דוחות מפורטים על הסכנות העומדות בפני ישובים סמוכי יער. כלומר, הכבאים מתריעים בפני כל רשות מקומית או עיריה על הסכנות הפוטנציאליות שאורבות בגלל הקרבה של העצים והשיחים לבתים.
בכל קיץ, אותן סכנות הופכות לממשיות. הלהבות מתחילות ביערות הסמוכים ליישובים והופכות במהירות למלכודות אש. כל ראש רשות יודע על סכנות האש שיש לתושביו, אולם הללו מעדיפים להתעלם ולהניח כי הדבר לא יקרה להם. התירוצים הם מגוונים ומכל הבא ליד, אולם אל מול הלב השבור של התושבים שלהם, שיכולים היו לראות את בתיהם ואת מפעלי חיים עולים באש, הם אינם רואים.
המסקנה היא אחת: חובה להעביר סמכויות אכיפה ברורה לנציבות הכבאות וההצלה. דו"חות הכבאים מוכרחים להפוך מהמלצה להחלטה לביצוע מיידי. את השריפה הגדולה ביותר ניתן לכבות בכוס מים, השאלה היחידה העומדת בפני כוחות הכיבוי היא מתי תופסים אותה. וטובה שעה אחת קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו