לשחרר את שרולי

כשחזר אל הבמות, לפני כמה שנים, המחזמר "קזבלן", התרחש בו, במפתיע, רגע קומי לא מתוכנן. באחד מרגעי השיא של המחזה, המתרחש ב־1953, מנסה מפקדו לשעבר של קזה להפיס את דעתו. הוא מודה בקיומה של אפליה עדתית במדינת ישראל, אבל קובע בנחרצות כי "ככה זה עדיין, אנחנו מדינה צעירה. בתוך 30 שנה גג זה בטח יעבור". הקהל באולמות של שנות האלפיים הגיב להבחנה בצחוק גדול. התקווה התמימה הפכה לאירוניה מרה.

לכולנו ברור שהחברה הישראלית נותרה הטרוגנית, ושהידיעות על מותו של המתח הבין־עדתי היו מוקדמות מדי. זו הסיבה לכך שהגיבורים של סרטי הבורקס אינם מתים, הם רק מתחלפים, וסדרת הטלוויזיה "קופה ראשית", בדומה לסרט הקולנוע "לשחרר את שולי", זוכים דווקא עכשיו להצלחה יוצאת דופן.

כמעט 900 אלף צופים צפו עד כה ב"לשחרר את שולי", סרט המוקדש לעלילותיהם של שלושה חברים ממוצא תימני שטסים לקולומביה לטובת חילוצו של אחד מצאצאיהם, כשהם מצוידים בעורמה ובחיתוך דיבור מזרחי בלבד. בניכר הם פוגשים בסוכנת מוסד אשכנזייה אנמית, ומצליחים לשחרר גם אותה מקיבעונותיה המרובים.

במקביל, בעונתה השלישית זוכה גם "קופה ראשית" לרייטינג גבוה. המיקרוקוסמוס הישראלי, כפי שהוא מתגלה בסניף היבנאי של רשת המרכולים "שפע יששכר", כולל, עדיין, מנהלת אשכנזייה חסרת מודעות עצמית, לקוחות אשכנזים תובעניים ופרולטריון המורכב, רובו ככולו, מנציגי ישראל השנייה לדורותיה: מזרחים, עולים חדשים, עובדים ממוצא אתיופי וערבים. מלחמות תרבותיות מתנהלות על אדמת הסופר בכל פרק ואנשי הפריפריה, בדומה ל"לשחרר את שולי", יוצאים כשידם על העליונה, כמקובל בסרטי בורקס.

גם מי שבורקס עושה לו צרבת, חייב להיישיר מבט אל המראה הקולנועית. הצלחתן של קומדיות ישראליות שמציבות במרכזן קונפליקט פנים־חברתי, היא עדות לחוסר יכולתנו המתמשכת להפוך ל"שבט אחים ואחיות". מ"סאלח שבתי" ועד "סברי רבנן", מציגות הקומדיות את ישראל כחברה מרובת זהויות. גם בדור השלישי לעלייה לארץ אנחנו קודם כל מזרחים או אשכנזים ורק אחר כך, אולי, ישראלים. הזדהותם של צופים רבים עם תמונת העולם שמשווקות הקומדיות היא אות קלון לחוסר יכולתנו לבכר את מרכיבי הזהות המחברים בינינו, על פני אלה המפרידים. אם אחרי 74 שנה לא הפכו המים, מיץ הלימון והשומשום הישראליים לטחינה חלקה, נראה שהבעיה היא בבחישה.

התעקשותם של היוצרים העכשוויים לצייד את גיבוריהם באותו מכלול קריקטורי של תכונות עדתיות, מעידה על כתיבה עצלנית ונטולת אומץ. בבורקס העכשווי נותר האשכנזי קמצן, המזרחי תחמן והערבי כנוע. בקולנוע ובטלוויזיה מוצגים המזרחים כמסורים עד כלות למשפחותיהם, בעוד הבית האשכנזי מעוצב כמרתף עינויים. ראיית המוצא העדתי כתכונה אשר ממנה נגזרים תכונות אופיו של בן השבט מעוררת (כלשון אחת מהדמויות ב"קופה ראשית") "גועל נפש". יום אחד אולי נצליח לראות בגיוון החברתי מקור לעושר תרבותי ונימנע מחשיבה סטריאוטיפית, שתולה הכל במוצא העדתי. מירי רגב, לתשומת ליבך.