הפרטת התודעה, גרסת קורונה

באפריל 1952, מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר חיים שיבא, הזהיר את הציבור מפני התפשטות של מגיפת טיפוס מעיים, והודיע ש"כל המסרב לקבל זריקות חיסון... יואשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם-1940, וייענש כחוק". תפיסת "בריאות העם" אפיינה אז את כל המדינות הדמוקרטיות המערביות, ואצלנו מקורה בבריטניה. היום איש אינו מדבר על "בריאות העם", אלא רק על בריאותם של יחידים העומדים כביכול ברשות עצמם בלבד, ואינם תלויים זה בזה.

המטוטלת נעה בקיצוניות לכיוון ההפוך, והמשטרים הדמוקרטיים החלישו עצמם לדעת בעשורים האחרונים. החברה המופרטת והמפוררת, שיצר המפנה הניאו־ליברלי מתחילת שנות ה־70 בעולם הדמוקרטי, הולידה תודעה של יחידים הרואים דיכוי בכל אחריות כלפי הכלל וכלפי זולתם. מתנגדי החיסונים מוּנעים מחרדות אישיות, מפחד פשוט מהמזרק, מאמונות סביבתניות קנאיות, מספקנות בכל מעשי האדם "הרע מטבעו" או מאנרכיזם ממקור כלשהו, דתי, שמאלני, ימני, "רוחני" או ניו־אייג'י. אבל לרובם יש תודעה מופרטת במידה קיצונית. רבים אינם מבינים מה רוצים מהם כאשר תובעים מהם לגלות סולידריות עם ה"עדר" שלהם. ה"אני הקדוש" שלהם רואה בדרישה זו פלישה לא לגיטימית מבחוץ.

העמדה הניטשיאנית הזאת בנויה על הכחשת העובדה היסודית שאנחנו לא יצורים מספיקים־לעצמם, ושיש לנו אינטרס חיוני לחיות בחברה ולטפח אותה. ההכחשה אינה בעיקרה פועל יוצא של תפיסה זו או אחרת. מקורה עמוק יותר: היא גילוי בוטה של העובדה שהסולידריות החברתית מתפוררת, ורבים מדי חיים בחברה מתוך תחושה של יחיד או יחידה שמאוימים מכל מה שהוא לא־אני.

באופן מפתיע, הלך־רוח כזה מאפיין גם אנשי שמאל, שהיה אפשר לצפות מהם ל"תפיסה חברתית", וגם אנשי ימין, מסורים ככל שיהיו ללאומיות ולשמרנות חברתית. זה מה שמוכיח ששכחת החברתיות אינה תולדת תפיסה מסוימת, אלא היא מתפתחת בחברה מופרטת מעיקרה שכולנו חיים בה, מבלי מפלט, וכולנו מושפעים ממנה, תהיה מה שתהיה השקפתנו. תודעה מופרטת נעשתה ל"מובן־מאליו" אצל רבים - פרוגרסיבים ושמרנים, סוציאליסטים וקפיטליסטים, דתיים, חרדים וחילונים.

אין ספק שבהתמודדות עם ההתפרצות החדשה של המגיפה עדיף להפעיל הסברה, שידול וחינוך (בתנאי ששרת החינוך מבינה את תפקידה). גישה לעומתית מדי מול מתנגדי החיסונים עלולה להשיג עכשיו מטרה הפוכה, כיוון שהחברה שלנו עברה חינוך־מחדש מפורר במשך עשרות שנים. הטיית המטוטלת לאיזון שפוי יותר בין היחידים לבין הכלל תיקח זמן, ובינתיים נדרשת התנהלות גמישה ומפוכחת. אבל גם עכשיו, גמישות אין פירושה רתיעה מאכיפת החוק על מתנגדי החיסונים. אסור להפקיר את הציבור לגחמות שלהם.

אילו היו לנו ממשלה ומשטרה ראויות לשמן, הממשלה היתה קובעת עכשיו כללים, כאלה שאפשר לאכוף אותם במצב התודעה הפגועה של חלק לא מבוטל מהציבור, ולשם אכיפתם היתה יכולה לסמוך על משטרה יעילה ומסורה. נדרש, אפוא, שינוי יסודי ומתמשך, אך תחילתו עכשיו, בתודעה. בהבנת הערבות ההדדית שחייבת להיות ביסוד החברה שלנו. ואם נחזור להבנה הזאת, נוכל לבדוק את הממשלה והמשטרה הכושלות שלנו, ולהחליף אותן.

אבל הסכנה אינה רק בהתנכרות לערבות ההדדית. יש גם סכנה הפוכה, לכאורה, לנוכח משבר כמו מגיפת הקורונה בדמוקרטיות המפוררות כיום. מצד אחד, התגבר אנרכיזם לסוגיו הרואה דיכוי בכל סמכות פוליטית, ומצד שני, אנחנו רואים עלייה בתוכניות רודניות של חוגים גלובליסטיים, כמו "פורום דאבוס", או של מתריעים מפני משבר סביבתי שנוי במחלוקת. מגיפה, או כל משבר גלובלי אחר, הם הזדמנות בשבילם לכונן משטר לא־דמוקרטי גלובלי, רודני בהכרח. לכן אנרכיזם ורודנות אינם סכנות מנוגדות במצב הנוכחי, אלא סכנות משלימות. שניהם נובעים מהפרטת התודעה. נגדה צריך להילחם, ובשתי חזיתות: נגד אנרכיזם ונגד גלובליזם.