הימין לא זקוק למיצוב חדש

"ימין מחפש משמעות", נכתב בסוף השבוע. ומדוע? מאז עזיבת בנט וסער, נוצר פיצול במחנה והימין אינו מצליח להתלכד אידיאולוגית מחדש. מבין האלטרנטיבות הקיימות, הגישה של אבישי בן-חיים מוצגת כעדתית מדי, התפיסה של גדי טאוב כמפא"יניקית מדי והתמיכה בנתניהו - אישית מדי. אז מה עושים? מכינים רשימת הצהרות לגבי ההתיישבות, כלכלה חופשית ואיזון בין הרשויות, מתבלים במספר ציטוטים של הרצל וז'בוטינסקי - והופ! יש לנו משמעות.

האומנם?

נתחיל בסיפור האמיתי. קבוצת מיעוט אופורטוניסטית לקחה את קולות בוחריה וערקה ממחנה הימין. ובמהופך לבגידתה האידאולוגית, היא מציירת נרטיב שקרי לגבי הרוב שנותר במחנה, אותו היא מכנה בדיוק כמו שהתבטאו כלפיה כל השנים משמאל: עדרי, יצרי, לא ממלכתי, נאמן למנהיג ולא לדרך, ביביסט, מתלהם, עממי על גבול האספסוף. אבל האמת היא שמדובר בקבוצה ערכית, רציונאלית, ואידיאולוגית. ימין שלא מש מדרכו במשך שנתיים של מלחמת התשה פוליטית, שהיה נתון למערכת הפללה קולקטיבית והשתקה בלתי נסבלת ועדין, בחר פעם אחר פעם בנציגי ציבור ימניים ונשאר נאמן לעקרונותיו.

בזמן שאחרים חצו את הקווים וזכו לעדנה, לכותרות אוהדות, לתמונות מלוטשות ולהעלמת ביקורת שלא לומר חטאיהם – מחנה הימין ויתר על כל הטוב הזה. וכשבראש הימין עמד נבחר ציבור שקיבל מנה מכופלת של התקפות, הוא עדין דאג להתיישבות ולכלכלה חופשית, נלחם במערכת אי-הצדק והפך את מדינת ישראל למעצמה מדינית וכלכלית. "קיר הברזל" הפך למציאות.

אך במקום להציג את כל זה ולחזק את הציבור הימני, ובמקום לחשוף את המוסר הכפול מצד שמאל, נראה כי מתחיל להתפתח דפוס יומרני מימין. הצורך להקים (שוב) ימין חדש. לא סתם ימין. ימין עם משמעות.

אבל מה לעשות ש"המשמעות החדשה", מריחה יותר כמו "הגעגוע (לימין הממלכתי) של פעם". זה וזה בוחלים בקיומו והרכבו של הימין המרכזי, הגדול, הלאומי, המסורתי, הליכודי והדמוקרטי - כמחנה שיש לו תוכן פוזיטיבי ובחירה מודעת.

זהו ימין שיודע להגיד היטב מהי דרכו ומהו חזונו למדינת ישראל, עם או בלי להתקשט במשלב גבוה וציטוטי הגות פה ושם. ימין שמגדיר באופן העמוק ביותר את קווי המתאר של החברה הישראלית וטוען שאלו הם קווי מתאר לאומיים. שמבין שהמאבק האידאולוגי כבר מזמן אינו נע סביב הקו הירוק או הסגול, אלא שהסוגיה הגורלית וההיסטורית שניצבת לפתחנו בשנים הקרובות, היא המאבק על צביונה היהודי של מדינת ישראל.

ולפני שיקפצו כל אלו שהתיכו את המקף של יהודית-דמוקרטית, אוסיף: הימין הזה, הוא (הכי) דמוקרטי.

בזמן שקבוצות אחרות בחברה הישראלית יצרו לעצמן מוקדי כוח בלתי דמוקרטיים ולעיתים גם הרחק מכל יכולת לביקורת ציבורית – בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט, לימין הלאומי הייתה רק אלטרנטיבה דמוקרטית. התמודדות בתוך מפלגה דמוקרטית עממית, מאבק על ייצוג ציבורי דרך בחירות דמוקרטיות לכנסת ותקווה עיקשת שתוצאותיהן תתורגמנה למדיניות שתגשים את בחירת העם.

כל-כך דמוקרטי, שגם בימים אלו שבהם הוקמה ממשלה המבוססת על היפוך הדרך האידאולוגית שהועמדה לבחירה הציבור, הימין הזה, לא נואש, ומנסה שוב לבנות את כוחו הפוליטי דרך פריימריז נרחבים והמשך פתיחת השורות להשפעה בדרך דמוקרטית.

מחנה הימין אינו זקוק "למשמעות". ובפרט כשזו מתורגמת לארומה אינטלקטואלית, שתארוז אותו לכאורה בצורה אסטטית יותר. הימין זקוק לאנשים שיעמידו עצמם בחזית המלחמה מול השמאל הפוליטי שמפר את כל כללי המשחק הדמוקרטיים. הימין זקוק לאנשים שמוכנים להפשיל שרוולים למען המאבק על המדינה היהודית, גם במחיר ציבורי ואישי כבד שהם עלולים לשלם על כך ולו רק משום שהם חלק ממחנה שאינו מוכן לוותר על החזון ההרצליאני לעולם. הימין צריך להמשיך להיאבק על דרכו, לא להמשיג את עצמו מחדש.