איגרת אל התורמים

טור זה מיועד ליו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, דן שלזינגר, ולהראל בית־און, יושב ראש הוועד המנהל, ולכלל חברי חבר הנאמנים הפועלים לצידם למען קידום מטרותיה. כידוע לכם, אתם הבעלים של האוניברסיטה, אתם חותמים על תקציבה, על יעדיה ועל חוקת האוניברסיטה. לכם הסמכות לדרוש ולקיים שינויים באוניברסיטה העברית, שבעוד כמה שנים מעטות, ב־2025, ימלאו לה 100 שנות פעילות.

אנו חיים בתקופה שבה אנו נדרשים לדון שוב בערך השוויון שהאוניברסיטה דוגלת בו, ואין ספק שגם אתם רואים בו ערך מרכזי. הפנייה אליכם היא בעניין הדרישה להנחות את ראשי המוסד האקדמי שלכם לבצע את עבודתם, ולעמוד על מצב הדרת אחת הקבוצות המשמעותיות באוניברסיטה - סטודנטים ואנשי סגל מזרחים - זאת לאחר עשורים ארוכים של קיום משותף. כל שנדרש מהאוניברסיטה הוא איסוף נתוני היסוד ביחס לסוגיה, וביחס לכך עולה שתיקה שמשמעה התנגדות, המונעת התקדמות.

לא נדרשת עוד מלגה, לא קרן כספית ולא סיוע, אלא אך ורק להבין את המצב לאשורו ואת התפתחותו. איסוף הנתונים יבוצע לא על ידי גורמים חיצוניים, אלא על ידי האוניברסיטה עצמה, שתיקח על עצמה את הניתוח וההחלטות על המדיניות של השארת המצב על מכונו או תיקונו. דומה שמצב המזרחים באוניברסיטה הפך למקור לחשש של המנהלים הנוכחיים, וכאן נדרשים בעלי האוניברסיטה לומר את דבריהם.

בשני ספרים שכתבתי על אודות האוניברסיטה העברית - "ההר והגבעה" (2006) ו"אוניברסיטת אֵם" (2019) - נחשפתי להיסטוריה המרתקת של המוסד האקדמי החשוב. אחת המסקנות שלי היתה כי האוניברסיטה המופלאה הזו, הראשונה של העם היהודי, היא "אוניברסיטת פזורה" (Diaspora University), בכך שהיא נשענת על רשת בינלאומית של קבוצות תומכים ותורמים יהודים, שמאפשרת לה להתקיים ולשגשג כאוניברסיטה מובילה בעולם. אולם לעיתים נדרשת התערבות ברורה ונחרצת של התומכים והתורמים ברחבי העולם, שיודיעו למנהלי האוניברסיטה כי החתירה לשוויון ביחס למזרחים, סטודנטים ואנשי סגל, היא רעיון מאחד, ולא מפלג. המדיניות העכשווית של עמימות, הנבנית על חמלה לכאורה או נתינה לפנים משורת הדין, אינה אפשרית עוד.

מבין מייסדי האוניברסיטה עומדות דמויותיהם הייחודיות של שניים: ד"ר יהודה לייב מאגנס וד"ר חיים ויצמן. מאגנס כיהן כנגיד (קנצלר) האוניברסיטה ב־1935-1925, ולאחר מכן כנשיא האוניברסיטה עד 1948. דעותיו של מאגנס על מחויבות האוניברסיטה העברית לעולם טוב וצודק יותר, שוויוני, הן חשובות, וראוי שיישמעו גם כיום. לא אחת עמד מאגנס מעל הקתדרה באוניברסיטה וקרא להקמתו של עולם שוויוני, וטען באומץ לב כי לא למדנו מספיק מהי דמוקרטיה וחירות מהי. תמיד חש כי החתירה לשוויון היא משימתה הכבירה של האוניברסיטה העברית, ובעיקר - זה חלק מהמורשת שלה, אחת מאבני היסוד של קיומה.

לצד מאגנס עמד מנהיג הציונות, ד"ר חיים ויצמן, שכרך בקשר בל־ינותק בין "אוניברסיטה" לשוויון של היהודים. המהלך הראשון שדרש היה איסוף נתונים בסיסי, כדי לעמוד על היקף הסוגיה של הפגיעה בסטודנטים יהודים באירופה. בנאום "על הצורך בבית מדרש יהודי עליון" בפני הקונגרס הציוני החמישי בבזל, 1902, קרא ויצמן: "דרישתנו היא, אפוא: עבודת הכנה וחקירה קודמת. תביעתנו היא שיתברר תחילה בפני דעת הציבור היהודי מהו מספר הצעירים היורדים לטמיון בשל ההגבלות, מה גורלם, עתידם וכו'... דומני שדבר זה ברור למדי, ואין צורך בתוספת דברים לשם ביסוס ההצעה הזאת". כמו אז, כך עתה.

דן שלזינגר והראל בית־און, כל אזרח בישראל מפציר בכם ובחבריכם שלא לאמץ את דרך ההשתקה והעלמת נושא המזרחים־אשכנזים מחיי הקמפוס. כל העיניים האקדמיות נשואות לירושלים, שכן זו אֵם האוניברסיטאות ומנהיגת האקדמיה בישראל. הדרישה לדעת מהם נתוני היסוד ביחס לאי־השוויון בין מזרחים לבין אשכנזים היא אלמנטרית, וראוי שתתקיים בטרם ימלאו 100 שנה לאוניברסיטה.