במאה השישית לפני הספירה נלחמו הסקיתים באימפריה הפרסית. במלחמה הזו הם השתמשו באסטרטגיית "האדמה החרוכה". הם הרסו ושרפו יבולים, בתים, גשרים ודרכים בנסיגתם. השיטה היתה כה מוצלחת, עד שדריוש הגדול הודה בתבוסתו והסיג את חייליו לאחור.
המקבילה היהודית לאדמה החרוכה היא שריפת האסמים בימי המרד הגדול נגד הרומאים, ערב החורבן בשנת 70. במרחק השנים אנחנו רואים בשריפה הזו אקט קנאי מטורף. אני משוכנע שהיינו רואים אחרת את המציאות ה"מורכבת", אם היינו חיים באותם ימים. הסרט "אגדת חורבן" נותן ביטוי להשערה שמדובר בניסיון של מי שהתבצרו מחוץ להר הבית למנוע בגידה מצד מי שהתבצרו בתוכו, ולהפך. בעולם האנושי שלנו אין כמעט הכרעות מוסריות פשוטות.
הפוליטיקה הישראלית של השנתיים האחרונות שורפת את האסמים שלנו. אנחנו מגיעים בימים הללו לעוד שפל מסוכן. האופוזיציה מנסה לזרוע כאוס בכנסת ומסרבת לשחק את המשחק. שברו את הכלים ולא משחקים, כפי שהיינו מכריזים בשכונה. האופוזיציה מפריעה לנאום ההשבעה של ראש הממשלה. האופוזיציה משתמשת בכינויי גנאי כלפיו וכלפי שרי הממשלה. האופוזיציה מצביעה נגד חוקים שהיא עצמה קידמה, בטענה שהטרלת הממשלה החדשה עומדת מעל לכל. האופוזיציה גוררת את כלל חברי הכנסת ללילות לבנים אינסופיים, ומכלה את המשאב הציבורי שלנו לריק. האופוזיציה מסרבת להגיע לסיכום שיאפשר פעילות בוועדות הכנסת השונות. כל זה המשך ישיר לאדמה החרוכה שהשאיר גוש נתניהו, שלא אישר תקציב מדינה במשך שלוש שנים.
הימין בישראל עובר תהליך אמריקניזציה מהיר. הוא מאמץ את הקו הרפובליקני שהחל בכהונת אובאמה, והגיע לשיא בהסתערות על הקפיטול. בקו החדש גוש השינוי אינו יריב פוליטי, אלא אויב.
במשחק האשמה ברור לי על מי הנטל הכבד יותר, אבל העיסוק במשחק הזה הוא מסוכן. ברור שיש אחריות גם לשחקנים הראשיים בממשלה, שלא הצליחו לבסס דיאלוג משמעותי עם האופוזיציה. רוב פרלמנטרי לא יכול להכשיר כל צעד, ולא יכול להחליף את הצורך להגיע להסכמות. יש יסוד לטענת הליכוד שחלוקת הוועדות אינה הוגנת. ההגינות נחוצה לנו יותר מתמיד, וברורה לי תחושת התסכול שמרגישים בימין.
כנסת נכבדה, תפסיקי לשרוף לנו את האסמים! מה שנראה לכם "מורכב" ונכון, במסגרת ההתגוששות הפוליטית, לא מובן ומחריד במבט אזרחי מהצד. מה שנראה לכם מוצדק, נראה לנו כמו להבות ששורפות את הנכסים המשותפים שלנו. אחרי שנתיים וחצי של התגוששות, כל תזוזת יד נראית כמו אגרוף וכולנו איבדנו עניין במשחק המטורף הזה, שיש בו מובסת אחת: החברה הישראלית.
אנו קרבים לימי אלול, ימי סליחות וחשבון נפש. זמן טוב לעצור.
