ראשי האוניברסיטה העברית בירושלים שותקים. הרקטור פרופ' ברק מדינה והנשיא פרופ' אשר כהן דוחים כל אפשרות לאסוף נתונים עדכניים על מה קורה ביחסי מזרחים־אשכנזים בקרב הסטודנטים והסגל האקדמי, ולהציגם בפני הציבור. המזרחים בקמפוס, כך החליטו מנהלי האוניברסיטה, הם סוגיה שאין צורך לדון בה במסגרת החתירה לשוויון בקמפוס. למה? ככה. יש להם כוח בלתי מרוסן, והם יכולים לנהל מדיניות אנטי־שוויונית מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
האם האוניברסיטה העברית, שזוכה לקיים את פעילותה על בסיס כספי ציבור, מיליארדי שקלים בכל שנה, מועלת בתפקידה בכך שהיא מדירה מזרחים וגם מעלימה את המידע? כשאין כוח נגדי, כדור המדכאים מתגלגל לו ומשכפל את יחסי הכוח הנוחים לבעלי השררה.
בעבר, ראשי האוניברסיטה העברית עסקו בצורה שיטתית בדיכוי מזרחים במוסד. כיום הם החליפו דיסקט, ואימצו מדיניות השתקה בנושא בניסיון להעלים אותו מחיי הקמפוס. מי שנדרש לעמוד מולם אלה כוחות מגוונים, והמובילים שבהם אלה הסטודנטים וארגוניהם.
בעבר, שלטונות האוניברסיטה טענו כי הסטודנטים הם גורם סביל שאסור שישתתף בקביעת מדיניות. הסמכות והאחריות הבלעדיות נתונות היו אך ורק בידי הפרופסורה, שהיתה לה שליטה בלעדית בתהליכי קבלת ההחלטות. הסטודנטים וארגוניהם בשנות השבעים יצאו למאבק להרחבת זכויותיהם, שכלל הפגנות, מעצרים, "כיבוש" לשכות הרקטור והנשיא. בשיא המאבק טענו הסטודנטים כי מנהלי האוניברסיטה אינם כשירים לתפקידם, ושצריך לשתף את הסטודנטים בניהול האקדמי והמינהלי.
פרופ' נתן רוטנשטרייך, הרקטור, דחה כל משא ומתן עם הסטודנטים ואמר: "אין בדעתי להיגרר אחרי ניסיונכם לחרוג ממה שהוסמכתם עליו, ולעשות את עצמי פרטנר להתדיינות בענייני הנהלת האוניברסיטה עם הסתדרות הסטודנטים". מי שהחליף אותו, פרופ' יעקב כ"ץ, הסביר בזיכרונותיו: "העימות עם הסטודנטים לא היה חד־פעמי [...]. המאבק בין כותלי האוניברסיטה התנהל תוך ליווי אמצעי התקשורת, ועיני המוסדות האקדמיים בארץ היו נשואות לירושלים". הסטודנטים ניצחו. הסטודנטים זכו לייצוג בוועדות האקדמיות, במועצות הפקולטות, בסנאט, בוועד הפועל ובחבר הנאמנים.
כיום, התאחדות הסטודנטים היא מרכיב חשוב ומרכזי בחיי הקמפוס האוניברסיטאי, וכחלק מכך חובה עליה לקיים דיונים על נושא השוויון למזרחים בקמפוס ועל האופן שבו אפשר להרחיבו ולהעמיקו. החתירה לשוויון של הסטודנטיות והסטודנטים המזרחים היא חלק לגיטימי בסדר היום של כלל הסטודנטים. ביום שתקבעו כי שתיקת ראשי האוניברסיטה העברית בנושא זה אינה לגיטימית - זה יהיה היום שבו רכבת השוויון ביחס למזרחים תצא לדרך.
התביעות לנתוני יסוד על החלוקה האתנית בקמפוס - שאותם נדרשים מוסדות ניהול האוניברסיטה לספק לכם ולציבור הרחב - יובילו את המוסד לעצב מחדש את גבולות מרחב השוויון. ובעיקר להכיר בעובדה שהסטודנטים אינם אורחים מזדמנים באוניברסיטה, ופורשים לאחר זמן קצר למחוזות אחרים. התביעה של כל הסטודנטים לשוויון אינה רדיקלית או סיסמה מתסיסה, אלא ההכרה כי האוניברסיטה היא חלק מחברה פלורליסטית ודמוקרטית שיש בה תרבויות רבות, חברה שחותרת לדו־קיום בין מרכיבי הפדרציה, יותר מהשתקה והתעלמות ממרכיבי יסוד במסגרתה.
הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, כמו גם בכל אוניברסיטה אחרת, צריכים לשאול את עצמם כמה מרצים מזרחים הם ראו במהלך התואר? ראוי וחשוב שיוקמו נציבויות, תוכניות מיוחדות וקרנות ייעודיות לקידום קבוצות שונות לסטודנטים ולמרצים, אבל בו בזמן את הפיל האמיתי והגדול שבחדר, אי השוויון האקדמי - המזרחים - לא יהיה ניתן להכחיש עוד. השתיקה של ראשי המוסד ומדיניות חסימת איסוף ופרסום הנתונים - אסור שיהיו מגובות על ידי הסטודנטים, אלא הן ראויות לכל גינוי. ציבור הסטודנטים חייב לעמוד בראש המאבק לקידום השוויון בקמפוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו