במהלך תשעה באב כתב חבר הכנסת יאיר גולן כך: "הציבור החילוני מציין את תשעה באב בכל יום כאשר הוא נאבק למען שוויון לנשים, להט"בים, רפורמים, עניים ומיעוטים. אנחנו לא נזכרים לצום יום בשנה כדי להילחם בשנאת חינם, אנחנו נלחמים בה בכל יום".
הרבה יש לומר על הטקסט הזה ועל מה שמסתתר בין שורותיו. מבחינה חברתית ופוליטית, מעניינת כאן החלוקה החדה בין הציבורים: יש ציבור שעושה (כולו! וכל יום!) כך, ויש ציבור, שעושה (כולו!) אחרת. מרתקת התפיסה כאילו "הציבור החילוני" עסוק "בכל יום" במאבק חברתי. לעומת זאת, הציבור האחר, זה שאינו מוזכר בשמו, "נזכר לצום יום בשנה" כדי להילחם נגד "שנאת חינם". לאורך השנה כולה, כך משתמע, הוא אינו עושה נגד השנאה מאומה.
אך מעניין עוד יותר ההקשר הרחב של הדברים, והוא המאבק התרבותי הכביר הניטש כעת בין האוניברסלי לבין הלאומי, ובין השוויון לבין החירות. לאחר שיאיר לפיד הפך בשבוע שעבר את האנטישמיות למושג אוניברסלי בכך שהשווה אותו לתופעות היסטוריות רבות אחרות, בא כעת גולן וקובע תוכן אוניברסלי ושוויוני לתשעה באב: יש־לי יום־יום אב, ועניינו של כל יום: המאבק למען השוויון.
אך האמת היא שעניינו של תשעה באב אינו אוניברסליות ושוויון. תשעה באב עוסק כבר קרוב לאלפיים שנה במאבק לשימור לאומיות יהודית וחירות יהודית. עניינו הוא הגורל, ההיסטוריה, הזיכרון, האמונה והתקווה של היהודים. ואמת נוספת היא שהמרת התוכן של תשעה באב בדברים אחרים וביטול ייחודו, מבטאים אובדן "חוש כלפי אוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים". ועל כך "אין כפרה".
השורה האחרונה היתה ציטוט של אחד ממוריו הגדולים של השמאל הציוני, ברל כצנלסון, שחרד לשימורו של היום המיוחד, תשעה באב. בעוד רגע או שניים כדאי לכם לקרוא את מאמרו הקצר "חורבן ותלישות". הוא זמין בלחיצת כפתור.
הזמן: קיץ, 1934. הנושא: בדיוק כמו עכשיו - ביטול חשיבותו המיוחדת של תשעה באב. ברל מחה אז נגד מדריכי תנועת נוער ציונית סוציאליסטית, שהוציאו את חניכיהם למחנה קיץ בדיוק ביום הזה. הוא ראה במעשה ההוא בורות והפגנה של רמה תרבותית וחינוכית נמוכה. הוא זעק נגד "תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה", ונגד "טשטוש זיכרון נקודת המוצא". הוא הזכיר את "קשיות העורף הקדושה של עם ישראל".
חלפו כמעט 90 שנה, וכל המילים הללו עודן בתוקף. עבור יאיר גולן כל יום הוא תשעה באב. את הצורך בתנועה היהודית הקדומה, המסורתית, המייחדת, המציינת רגע מיוחד על מעגל השנה, הוא מבטל. במקומו הוא מעלה על נס סמלים חדשים. ונזכיר את דברי ברל כצנלסון: "האומנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?"
המסע אל סמלי הזמן, התובעים אוניברסליות ושוויון, והניתוק והזלזול ביהודים המציינים את תשעה באב, מבטאים את מה שברל חשש ממנו. המכלול העגום הזה מזכיר את דבריה של הסופרת סינתיה אוזיק: "אין דבר יותר פרובינציאלי מיהודי אוניברסלי".
