לא לפחד מתמרון קרקעי

אמנם השימוש במושג "קונספציה" בהקשר הצבאי השתרש ביחס למלחמת יום הכיפורים, אולם במלאת 15 שנים למלחמת לבנון השנייה, יש לתת את הדעת על קונספציה משמעותית לא פחות, שהשפיעה באופן לא מידתי על המלחמה ההיא. הכוונה היא לטראומת הבוץ הלבנוני, אותה תפיסה שקנתה לה אחיזה בקרב מקבלי ההחלטות בעת ההיא, ולפיה הציבור הישראלי אינו מסוגל לשאת את האבידות הרבות הכרוכות במהלך קרקעי רחב. זאת, בייחוד לאור 18 שנות המעורבות הישראלית בלבנון. נטייתם של צבאות להילחם את המלחמה הקודמת היא ידועה, אולם דומה כי לחשש ממערכה ממושכת ומדממת היתה השפעה יוצאת דופן על ניהול המלחמה, כפי שהגדירה זאת ועדת וינוגרד: "צה"ל התנהל במלחמה כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים..."

כחלופה לתמרון קרקעי הוחלט להסתפק בתקיפות אוויריות, בירי ארטילרי מאסיבי ובפעולות צמודות גדר בלבד, אף שידוע היה מראש כי אין בכך כדי למגר את איום הרקטות קצרות הטווח, וכל חלופה אחרת לא נדונה לעומק, כולל תוכניות מגירה שעוצבו במיוחד לתרחיש הסלמה בגזרה הצפונית. בסופו של דבר, התקבלה הפקודה ליציאה למהלך קרקעי רק לאחר קבלת ההחלטה על הפסקת אש, כשכבר היה ברור שהמבצע לא ישיג את מטרותיו. כתוצאה מכך נשמרה יכולת שיגור הרקטות לטווח קצר של חיזבאללה עד ליומה האחרון של המלחמה.

יתרה מכך - הסרת איום הרקטות מעל צפון המדינה לא הוגדרה כלל לכוחות כמטרה ברורה והכרחית. בכך, למעשה, לא ניתנה התייחסות מספקת להגנה על חיי האזרחים, שאמורה להיות בעדיפות עליונה. כמו כן, הביא החשש מנפגעים גם להטלת אילוצים והגבלות על הלחימה, וכן להפסקת הפעילות המבצעית ברגע שהיו נפגעים במהלכה.

אלא שלקונספציה זו לא היתה כל אחיזה במציאות, שכן תושבי ישראל העניקו גיבוי ציבורי רחב לכניסה קרקעית. אפילו תושבי הצפון, שהיו הנפגעים העיקריים כתוצאה מהלחימה, הביעו נכונות למלחמה ממושכת. ראשי יישובי הצפון לא דחקו בצה"ל לסיים את המבצע הצבאי, ואף הבהירו כי התושבים יהיו מוכנים להמשיך לספוג, ובלבד שהמציאות לאורך גבול הצפון תשתנה אחת ולתמיד.

כך, למשל, הצהיר ראש עיריית קריית שמונה, שספגה במהלך המלחמה כרבע מתוך כל הקטיושות שנורו, כי העיר עוברת תקופה קשה, אך למרות זאת קוראת לא להפסיק את הלחימה עד להשגת המטרות. גם לאחר תום המלחמה ניכר כי מרבית הציבור היה מעדיף להמשיכה, לנוכח דלות הישגיה: בסקרי דעת קהל שהתבצעו לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, נמצא כי 62% גיבו את ההחלטה להיכנס קרקעית ללבנון, יותר מ־50% תמכו בהמשך הלחימה, מבלי לקבל את הפסקת האש, ו־67% מהנשאלים היו רוצים שישראל תחסל את נסראללה, גם במחיר חידוש הלחימה.

אף שעימות נוסף מול חיזבאללה אינו סביר בעתיד הקרוב, לאור העובדה שהארגון טרוד בבעיותיה הפנימיות של לבנון המצויה על סף קריסה, מערכה בצפון עודנה מצויה בלב תרחישי הייחוס של צה"ל. מלבד זאת, גם מלחמת לבנון השנייה התחילה כאירוע מתגלגל, ולא מן הנמנע שהמערכה הבאה בצפון תיפתח באותו האופן. גם לקחי מלחמת לבנון השנייה וגם סבבי הלחימה בעזה מאז צוק איתן, ובייחוד מבצע שומר החומות, הצביעו על כך שאי אפשר לצמצם את ירי הרקטות ללא תמרון קרקעי לשטח האויב, עובדה אשר גורמת לתסכול רב בקרב הציבור.

לפני מלחמת לבנון השלישית, שצפוי כי תאתגר את העורף הישראלי פי כמה מבעבר - הגיע הזמן למחוק את החשש מכושר העמידה החברתי ולהפנים כי הציבור נכון להקרבה כאשר המלחמה נתפסת בעיניו כמוצדקת. יתרה מכך - אין ספק שכל צבא צריך להתחשב בהלכי רוח חברתיים, אולם אסור שאלה יכופפו את ידיו לאחור.