זו הדמוגרפיה, טמבל

התחרות הדמוגרפית בין הערבים ליהודים היא ליבת הסכסוך הלאומי בארץ. כמובן, הוא גם סכסוך על גבולות, דת, תרבות, שפה. אבל זהו בעיקרו סכסוך לאומי שהזירה העיקרית שהוא מתנהל בה היא דמוגרפית. האסטרטגיה שלנו חייבת להיות התרחבות דמוגרפית ובלימת הגירה ערבית-מוסלמית לארץ. אם לא נבין שניצחון בסכסוך – יהודי, או ערבי חלילה - איננו צבאי, אלא הוא דמוגרפי, נפסיד במערכה.

הפלשתינים מבינים את זה. ישראל – פחות. חלק גדול מקובעי המדיניות בה חושבים שישראל כבר ניצחה, ועליה רק לקַבע את ניצחונה בהסכם. השמאל הציוני הוליך להסכמי אוסלו, משום שסבר שישראל ניצחה צבאית את הפלשתינים כבר ב-1948 ואת מדינות ערב בשורת מלחמות בעשורים הבאים, וכביכול עתה נותר לקבע את הניצחון על הפלשתינים בהסכם חלוקה לשתי מדינות לאום.

לא כך חשבו ערפאת ואנשיו. הם הבינו שהתחרות הדמוגרפית היא שתכריע וצד אחד ינצח בה, לא "כולם". הם תולים את תקוותיהם בהגירה מהרוב הדמוגרפי הערבי-מוסלמי העצום מסביבנו, ובייחוד עכשיו, כאשר הילודה הערבית צוללת מטה.

עיון בצמתי הסכסוך עם הערבים על הארץ מראשיתו בשנות ה-20 מוכיח שערפאת היה יותר מעמיק ומציאותי מרבין ומפרס. בחלק הראשון של הסכסוך, 1948-1921, היהודים איימו דמוגרפית על הערבים. אחרי-כן, בעשרות השנים מקום המדינה, שני הצדדים איימו דמוגרפית זה על זה. בראשית השלטון הבריטי ב-1918 ועם העלייה השלישית הבינו הערבים את הסכנה החדשה. תגובתם הייתה פרעות נבי מוסה ב-1920 ופרעות חמורות יותר ב-1921, בעיצומה של העלייה השלישית.

ב-1922 נסגרו מעשית השערים של כל ארצות ההגירה בפני מיליוני היהודים שביקשו להגר. א"י נעשתה למקלט היחיד בשבילם וגבר מאוד האיום שנשקף מהם על הערבים, שכן כתב המנדט חִייב את השלטון בארץ לעליית המונים. ב-1924 החלה העלייה היהודית ההמונית הראשונה, שכונתה העלייה הרביעית, והיא המחישה עוד יותר את גודל האיום הדמוגרפי היהודי. לא רק "חלוצים" מגיעים, אלא הגירה עממית, ומאחוריה ניצבו מיליונים שנכלאו במלכודת האנטישמיות האירופית. התגברות האיום הוליכה כעבור זמן לפרעות המוניות שארגנה ההנהגה הערבית ב-1929.

אבל סדרת ההתקפות הרצחניות לא עצרה את המוני המהגרים היהודים, שנלכדו במרכז ובמזרח אירופה ורק "הבית הלאומי" בארץ היה פתוח בפניהם. הבריטים הצליחו לדכא את הפרעות, ובשנות ה-30, כשגברה עוד יותר האנטישמיות באירופה, החל גל עלייה עצום שהכפיל את היישוב היהודי בארץ ('העלייה החמישית'). הוא הפך אותו לבסוף לשליש מאוכלוסיית הארץ ולגוף לאומי שאחר-כך, ב-1948, היה מסוגל לעמוד על נפשו. גם הפעם, ב-1939-1936, הגיב הצד הערבי להתגשמות הסיוט הדמוגרפי שלו בהתקוממות אלימה ומקיפה ("המרד הערבי"). מבחינה דמוגרפית, המלחמה ב-1948 הייתה תוצאה טרגית והכרחית מהאיום הדמוגרפי היהודי על הערבים ומהצורך החיוני של מאות-אלפי יהודים (לאסוננו, כבר לא מיליונים) לעלות לארץ - קודם מאירופה ואחר-כך מארצות האיסלאם.

מכאן ואילך האיום הדמוגרפי הוא הדדי. בגללו לא התירה ישראל לפליטים הערבים לחזור וחוקקה את חוק השבות שהכפיל שוב את מספר היהודים תוך כשלוש שנים ויצר בישראל רוב יהודי גדול וגדל בקצב חסר-תקדים בעולם. עד תחילת שנות ה-60 נמשכה עליית יהודים מאירופה ומארצות האיסלאם. התמשכות המלחמות ומצב האיבה סייעו לישראל לחסום הגירה ערבית לתחומי המדינה. אבל גם אחרי הניצחון הצבאי והכיבוש ב-1967 ועד הסכמי אוסלו הייתה רק הגירה ערבית מועטת מהשטחים אל תוך מדינת ישראל הריבונית. אולי זה מה שיצר שאננות ישראלית לנוכח אפשרות שזה יקרה בהמשך.

בינתיים זרמו עליות נוספות: אחרי 1967, בראשית שנות ה-70 מברה"מ והעלייה העצומה מברה"מ לשעבר מ-1989, שלא נרתעה מה"אינתיפאדה" הראשונה ובעצם חיסלה למעשה את אסטרטגיית "הרחם הפלשתיני". זה אולי מסביר מדוע הם אימצו מעין "תוכנית שלבים" להתגברות דמוגרפית על ישראל והגשימו אותה בהסכמי אוסלו: יש לשער שהם הבינו כי מול העלייה היהודית, עליהם לפתוח את שערי הארץ להגירת ערבים מסביבותיה, וזה ייתכן רק בתנאי שלום או "שלום". רק נוקשותם במשא-ומתן שיבשה והאטה – זמנית, עד כה – את הגשמת חשבונותיהם הדמוגרפיים.

הסכמי אוסלו לא רק התבססו על אשליית הישראלים שהם ניצחו, ועכשיו יוכלו להכתיב לתנועה הלאומית הפלשתינית הכרה במדינת לאום יהודית בגבולות הקו הירוק. הם התבססו גם על האשליה שחלוקה מסירה את האיום הדמוגרפי הערבי. מנהיגי תנועת העבודה שהובילה את הסכמי אוסלו חזרו ושיננו לעצמם ולתומכיהם כי הפליטים הערבים, כלומר צאצאיהם, יחזרו "רק" למדינת פלשתין, שתשלוט על גבולות ההגירה אליה, אבל לא לישראל. זה היה ועודנו כשל מחשבתי מסוכן ומופקר: מה שקורה עכשיו ב"איחודי המשפחות" ובתופעות השב"חים ויישוב המשת"פים בתחומי ישראל הריבונית, יקרה באופן המוני בתנאים של "שלום קבע". אז תיגרר ישראל בהכרח לא רק להתרת כניסה בלתי-מוגבלת באמצעות ויזות תייר ולהתעלמות מפקיעת תוקפן, שכן בתנאי "שלום" יימצאו בישראל גופא, ובעיקר בבתי-המשפט שלה, מי שיבקשו בתמימות או בזדון לאפשר את "איחוד המשפחות" ההמוני.

מעולם, לא ב-1937, לא ב-1947 ולא ב-1994 ובכל הצעה ל"פתרון" הסכסוך, לא הועלתה על הדעת חלוקה של קבע לשתי מדינות עם גבול אטום ביניהן. הדבר איננו אפשרי כלכלית ומבצעית. מי שמקווה לגבול כזה, מופרד בתעלת מים שורצת תנינים טורפים, חולם חלומות מופרכים. תמרור אזהרה חשף בפנינו אבו-מאזן בדרישה שהעלה להכניס לארץ פליטים שברחו ממלחמת האזרחים בסוריה. בתנאי "שלום קבע" עם מדינה פלשתינית שתשלוט על מעבר אוכלוסייה אל תוכה, נעמוד בפני איום כזה עם כל תהפוכה דמוגרפית באזור. בין הים לירדן בתחומי א"י המערבית, אי-אפשר למנוע זליגה דמוגרפית ערבית-מוסלמית אל תוך מדינת ישראל, ודאי לא בתנאי שלום, אך גם לא בתנאים של רגיעה (המשבר הפוליטי הנוכחי יוכיח).

האסטרטגיה הדמוגרפית הפלשתינית מסבירה את התנהלותם במו"מ עד כה ומדוע הם הכשילו אותו. ראשית, הם עומדים על "זכות השיבה" של צאצאי פליטים מארץ. שנית, הם דורשים לשלוט על שערי ההגירה אל "מדינת פלשתין". שלישית, הם דורשים רצף טריטוריאלי עם העולם הערבי, כלומר את בקעת הירדן, כדי שיוכלו לפתוח את שערי ההגירה אל התחום שבין הירדן לים. רביעית, הם אינם מוכנים להכיר ב"מדינת לאום יהודית". זה לא עניין של "נראטיב", של דבקות בסיפור הלאומי שלהם, כמו שאומרים לנו בעלי מחשבה שטחית, אלא עניין אסטרטגי, מפני שהכרה בזה שישראל היא מדינת הלאום היהודית גוררת הכרה בזכות של ישראל להתגונן דמוגרפית מהגירה ערבית ולמעשה ויתור על "זכות השיבה", שהיא כלי נשק דמוגרפי חשוב להם.

האסטרטגיה הדמוגרפית הישראלית חייבת אפוא להיגזר מההכרח לבלום את זו הפלשתינית: ראשית, אנחנו זקוקים לעלייה, רבה ככל היותר, ואל לנו לשמוע לזועקים נגד "צפיפות". שנית, בכל מצב עלינו לשלוט על ההגירה הערבית-מוסלמית אל כל הארץ בין הים לירדן ולחסום אותה. שלישית, כל הסדר מדיני מוכרח להתבסס על הכרה בזכות של מדינת הלאום היהודית להגנה עצמית דמוגרפית, ועלינו לדבוק בחוק היסוד הקרוי "חוק הלאום" ולחוקק חוק יסוד להסדרת ההגירה. רביעית, עלינו ליישב את בקעת הירדן בהתיישבות עירונית המונית שתסכל כל רעיון של חבירה קרקעית בין הערבים-המוסלמים בארץ ובין ירדן.

אם לא נמהר להבין את מהות המאבק, אולי ננצח בכמה קרבות – אבל נפסיד במערכה כולה.