מנבחרי ציבור למשרתי פקידים

נבחרי הציבור שלנו איבדו את היומרה למשול, איבדו את המטרה שלשמה נבחרו. מאז היוודע דבר המינוי של ליברמן לשר האוצר החדש, מלאה התקשורת תילי תילים של מילים בניסיון להבין מה יהיו עמדותיו של השר. בשורה התחתונה אף אחד לא יודע.

אותו הדבר לגבי שר החקלאות, שר הבריאות, שרת התחבורה, שר השיכון, שרת הכלכלה, החוץ, הביטחון, ביטחון הפנים ועוד. אנחנו פשוט לא יודעים מה הם עומדים לעשות שם. למעשה, בכל נאומי כניסת השרים לתפקידיהם, איילת שקד וגדעון סער הם היחידים שהציבו אג'נדה למשרדים. היתר פשוט דיברו באופן כללי על חשיבות משרדם ושיפור עבודתו.

זה לא מקרי. אנחנו לא יודעים מה הם עומדים לעשות, מפני שהם עצמם לא יודעים. נבחרי ציבור בישראל לא נבחרים על בסיס אג'נדה; הם לא נמדדים על בסיס ביצועים, וממילא לא טורחים לגבש כזו; הם לא מנסים לשכנע את הציבור בנכונות עמדתם ובצדקת דרכם. לרוב הדברים מסתכמים בגיבובי סיסמאות ריקות מתוכן.

מספיק היה לראות את ההלם בקרב חלק מכתבי החדשות כאשר שר הבט"פ, איש השמאל עמר בר־לב, הבהיר שירושלים היא בירת ישראל ולכולם יש חופש לצעוד ולהפגין בה, גם למצעד הדגלים, כדי להבין שאף אחד לא טרח לשאול את מפלגת העבודה ונציגיה מה עמדתם בנושא עד לאותו רגע.
כתוצאה ממנגנון התמריצים המעוות הזה, השרים הופכים ממשרתי ציבור למשרתי פקידים. שרים המעוניינים להתבלט ולהתרברב בהישגים, מנופפים בגידול התקציבי שלו זכה המשרד ומדקלמים סיסמאות על ועדות ותוכניות הממלאות קלסרים עבי כרס.

הדרגים המקצועיים קובעים הלכה למעשה במה יעסוק המשרד, מדי פעם הם נדרשים לחתימת השרים על צווים ותקנות, מבקשים את תמיכתם בהחלטות ממשלה או ועדות הכנסת. אחת לשנה הם ירתמו את השר למאבקי תקציב מול משרד האוצר. את סדרי העדיפויות במשרד, את המדיניות, יקבע הלכה למעשה הדרג הניהולי הבכיר. השרים לא מסתירים את זה, לדוגמה שר החקלאות לשעבר, אלון שוסטר, התבטא ש"שר טוב חותם על מה שמביאים לו". שרים אחרים, כמו למשל יואב גלנט, דיברו כנציגים של משרדם יותר מאשר כנציגי הציבור בתוך המשרד.

התוצאה היא היפוך יוצרות שפוגע קשות בדמוקרטיה. במקום מנהיגים שדופקים על השולחן, מביאים תוכניות ומדיניות מוכנה מראש, משקפים אותה לציבור, נמדדים על בסיסה ודורשים מהדרג המקצועי לבצע אותה - הופכים נבחרי הציבור לחותמת גומי של הפקידות.

היכולת שלנו, האזרחים, לדרוש שינוי ולראות אותו, הופכת בלתי אפשרית. השנתיים האחרונות, שכללו ארבע מערכות בחירות, ממשלה פריטטית משותקת, מלחמה, מגיפה ופרעות - הביאו את המגמה לשיא.

ממשלות מתחלפות, המדיניות במשרדים לא כל כך. עד שיגיע דור נבחרי ציבור שישים סוף להתנהלות המסוכנת הזו ויחזיר לנבחרי הציבור, ועוד יותר מכך לציבור עצמו, את השליטה על מדיניות הממשלה.