אבל איזה יפה הם מצטלמים

"אין ספק שתקופתנו מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני הישות". עברו מאז מאה ושמונים שנה, ועדיין הדברים הללו, של הפילוסוף הגרמני לודוויג פוירבך, מסכמים היטב את השבוע הראשון של ממשלת בנט־לפיד, שבוע תמונות. תמונת אישה שואלת לשלום נוסעים ברכבת, תמונה של שני גברים בדואט קפה וגזייה על מכסה מנוע וכמובן תמונת אדם יושב במשרד ליד שולחן, דגל, עט ונייר.

המאמץ היחצ"ני הזה של ממשלת ישראל החדשה מביא לשיאים חדשים את תמונת העולם כתחליף לעולם הממשי, אבל החיים בסרט או בתמונה יוצרים שתי בעיות בחיים האמיתיים. הראשונה היא שלפעמים רואים לך. בהיעדר תוכן ממשי, הפוטומונטאז' לא תמיד מצליח להסתיר את הדלות והריקנות, וגם התמונה יוצאת מביכה. הרצל זייף, כידוע, את תמונת פגישתו עם קיסר גרמניה וילהלם השני, אבל לא זייף את הפגישה. וולפסון פספס את זווית הצילום, אבל היה לו את מה לצלם. הפגישה התקיימה, כמו הפעולות המדיניות האחרות של הרצל להשגת צ'רטר מהסולטאן ולכינון המדינה היהודית.

בתמונת ראש הממשלה השבוע הצלם לא פספס. בנט החליט לצרוב את עצמו בתודעה עם דף ועט, שולחן ודגל. ומה כתוב בנייר? מה הוחלט בישיבה? כל זה לא חשוב. צרוב כפי יכולתך. העיקר שעמדנו בזמנים, כפי שתמצת השר יועז הנדל את הישיבה הראשונה: "התחילה בזמן. נגמרה בזמן המתוכנן". דרשנו משאשא־ביטון לדבר בנימוס וכמובן, איך לא, שוב הצטלמנו.

הבעיה השנייה והחמורה יותר היא שהוואקום המנהיגותי הזה מושך אליו מנהיגים אמיתיים עם סדר יום ברור ומסוכן לישראל. ממשל ביידן מזהה שהדף בתמונה של בנט ריק. הוא שולח לו מברק ברכה, בשביל התמונה כמובן, אבל את הצעדים בשטח הוא מקדם מול גנץ ולפיד, שמתחרים ביניהם על ריצוי האג'נדה האמריקנית. והאג'נדה הזו לא יכולה להצטלם טוב: הסכם הגרעין עם איראן, בראשות ראיסי, יחזיר את סכנת המלחמה הקונבנציונלית והקיומית מול גרורותיה של איראן מסביבנו. התהליך הזה דוחק את הבריתות החדשות עם המדינות הסוניות, שכבר מרגישות את השינוי ועולות לרגל לטהרן. לאלו מצטרפת הפלשתיניזציה המחודשת של האזור, שדוחקת את צדקת הדרך של ישראל אל הים, והורסת במחי יד את המורשת המדינית החשובה של נתניהו בעשור האחרון.

לא בכדי, בשבוע השני של ממשלת בנט, נפתח אתמול בכנסת כנס רשמי על אודות "ישראל כמדינת אפרטהייד". החלל הריק של קואליציית התמונות של סילמן־אלקין, שנוסדה לקול שיריו של אביב גפן, מזמין את השקר המתועב הזה ואת הח"כים הערבים להרים ראש ולכבוש את במת הכנסת. התובנה הזו מחלחלת גם לרחוב הערבי, ומעודדת את הגורמים הרדיקליים להמשיך ללא הפסקה בפעולות טרור והטלת אימה על אזרחים בכל רחבי הארץ.

במציאות העגומה הזו, סיפק לנו בכל זאת שר ההיסטוריה מעט נחמה ותקווה. שבוע ממשלת הצללים והתמונות היה גם שבוע הספר בישראל. אלפים גדשו את דוכני הספרים, קנו חוכמה ודעת והותירו תקווה כי עם הספר לא יסכים שתמונות ינהלו את חייו הממשיים.