קרנפי ההגנה על הקואליציה

אמצעי תקשורת המוניים אינם קיימים רק כדי לבשר לצופים על מה שקורה. למעשה, לעיתים קרובות שאיפתם היא לאשרר את הערכים והאמונות של פלח הקוראים הספציפי. ניתן אפוא להבין ערוצים מסוימים שממסגרים את כישלון נתניהו להרכיב ממשלה באופן שמחליק שמן סמיך על עצמותיהם היבשות של הקוראים/הצופים. אך יש ערוצים שלוקחים זאת צעד קדימה והם עסוקים לא רק בריצוי קהליהם, אלא בעיצובה של מציאות אלטרנטיבית. אלו מתווכי הידע החיים בבועה ומפיקים הגדרות הפוכות לחלוטין של מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה אינו, מה דמוקרטי ומה לא. היום בפינתנו נמחיש את העיקרון הזה באמצעות עיון במאמר המערכת של "הארץ" בבוקר שלאחר השבעת הממשלה החדשה.

נאום בנט במליאה הוגדר במאמר כ"מפויס וממלכתי". האיש שהגיע למעמדו בזכות שוחד, מרמה והפרת אמונים פוליטיים זוכה מהרגע הראשון לאשראי נדיב. ממשלה שהורתה ולידתה בחטא היא, על פי הארץ, "ממשלה פורצת דרך".

המאמר מסכם את שנות שלטונו של נתניהו כמי שהוביל במשך 12 שנים "פוליטיקת הסתה". כשחושבים על זה, העיתון מציע הגדרה מעניינת ל"הסתה". ובכן, "הסתה" אינה נקבעת בהתאם לתוכן שהמסית מפיץ, אלא בראש ובראשונה בהתאם למטרה שלה. מי מסית? וכנגד מי מסיתים? מחאת מפגיני בלפור, למשל, שהצטיידו בכרזות מבחילות שהופנו כלפי נתניהו ורעייתו, היא "פסטיבל של דמוקרטיה"; נתניהו בדמות חזיר, או רודן, אינה "הסתה" כי אם אמנות פוליטית שהיא לוז הדמוקרטיה.

קביעה נוספת שראוי לדון בה היא זו: "נתניהו ייזכר כמי שניסה לחולל הפיכה בישראל". הקומבינה מבית היוצר של ליברמן־בנט־לפיד, שלא היתה כדוגמתה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היא לא "ניסיון לחולל הפיכה", אלא פוליטיקה לגיטימית. אמור מעתה: "הפיכה" אינה מוגדרת בהתאם לשאלת המניפולציה, עומק הנוכלות וסירוס רצון העם, אלא בהתאם לשאלה מי מחולל אותה.

הטור קורא גם "לחזק את השירות הציבורי" ולמנות פקידים ישרי דרך שנבחרו בדרך מקצועית. אלו שמות קוד, שריקות כלבים שמובנות לכל מי שאמון על הקוד הפנימי של קוראי "הארץ": בשם המקצוענות והאתיקה, מותר לפקידים ולאנשי המקצוע, או למעשה - חובתם, לעקר ולסרס את רצון הבוחר ולחבל ברפורמות הדרג השלטוני. "חיזוק" הפקידות הם קוראים לזה.

אך מה שמעניין יותר מכל זה לא רק מה שנאמר בטור הזה, אלא גם מי שלא הוזכר בו: אביגדור ליברמן. או מי שבדרך כלל בשמאל אוהבים לכנות "איווט". במשך כחצי יובל שנים סומן שר האוצר המיועד על ידי "הארץ" כמייצג מובהק של השחיתות בפוליטיקה הישראלית. והנה שתיקה רועמת. המסקנה: על מנת לקדם את היעדים ארוכי הטווח של האליטה המתפוררת, יש לתת אור ירוק למי שהיא בעצמה תוספת כנוכלים.

אפשר להכשיר את השרץ.

ההיפוך הזה במערכת הערכים והמושגים של העיתון מעורר מחשבות נוגות על אודות הדמוקרטיה הישראלית, ובעיקר על המתיימרים לדבר בשמה - שמנה וסולתה. יש בהחלט חשש שבזמן הקרוב תתעוות האתיקה המנחה את כלבי השמירה של הדמוקרטיה. כבר אנו שומעים על עיתונאים שיוצאים נגד "אנשי ציבור" הקוראים להפיל את הממשלה. והתקשורת הופכת אט־אט לקרנף ההגנה על הקואליציה. האם נגלה בקרוב על גניזתם של תחקירים אפשריים? למשל, על אודות שלדים מן העבר על שר הרווחה מאיר כהן, או ההתנהלות של ליברמן? על ממשלה "פורצת דרך", כך יסבירו לנו, יש לשמור באמצעים פורצי דרך.

במשך עשרות שנים ביקש עיתון "הארץ", וכך גם מרבית קוראיו, מהאליטה הוותיקה לשמש מגדלור מוסרי, המבוגר האחראי של העיתונות בישראל. אך אבוי, העיתון המתיימר להתעלות מעל לכל השבטיות והשנאות, ושרוממות הדמוקרטיה בפיו, מתברר כמייצג שבט מזדקן ואומלל שבערוב ימיו מתרוקן לגמרי מערכיו.