בראשית השבוע נפגשתי עם בני נוער במסגרת פרויקט אזרחות בתיכון תל־אביבי חביב. התיכוניסטים פוגשים חרדים וערבים וגם מתנחלים, וההנהלה זימנה אותי. "לא מאמין שהם רצו אותך בתור מתנחלת", אמר לי אחי המתגורר לידי בגוש עציון, "תשלחי להם תמונה קודם", וצחק. אבל הפרמטר הוא קו ירוק, לצורך העניין גם מי שלטרון תופיע לו בתעודת הזהות רשאי לשאת בגאון את התואר. קל וחומר אני. הגם שיותר ממחצית חיי עברו עלי בתל אביב, בחרתי לגדל את ילדיי באחת מערי יהודה בזכות האקלים הפיזי, האנושי והציוני שיש בה.
התלמידים המצטיינים הכינו שאלות. על סכנות הדרכים, על הכיבוש, על החיים במקום ללא סניף של מקדונלד'ס, ולבסוף - איך ארגיש אם וכאשר יפנו אותנו מהבית. זה היה כמעט משעשע. אם יפנו אותי מהבית, השבתי, זאת בעיקר תהיה בעיה שלכם. אני הגעתי לגור באפרת ממניעים ציוניים ומתוך שליחות, אם איזושהי ממשלה תחליט לפנות את גוש עציון (חה) - אתם תיאלצו להתמודד עם המוני אדם שמגיעים לגור בגוש דן, עם עוד עלייה מטורפת בנדל"ן ועם סכנות ביטחוניות קשות יותר ממה שחוויתם עד עתה. אני לפחות אקבל תמורת האירוע דמי כיס.
מוטי אוחנה כתב מדם ליבו, ואני כנראה אשכנזייה עם לב קר, אבל חשוב להדגיש כמה נקודות שעלו בטור בעיתון הלבנטיני "הארץ": הניסיון להיפרע מה"מתנחלים" בחסות הסיום - הזמני אולי - של שלטון נתניהו, הוא תלוש. ראשית, כי נתניהו עצמו מעולם לא ראה את כינון ההתיישבות ביו"ש כג'סטה עבור מתנחלים. הוא ראה בה צורך אסטרטגי וחובה ציונית ולאומית; שנית, לגבי הטיעון החברתי־עדתי - כצפון תל־אביבית רוב חינוכי עבר עלי במסגרות חילוניות, לבנה בין לבנים. ההורים לקחו אותנו תכופות לטיולים משפחתיים בשטחים הכבושים, וכך גיליתי ארץ לא נודעת: חילבה, תפילה של עדות המזרח וגיוון תרבותי בחברון, בגוש קטיף ובעפרה. אם לא הצוהר המשפחתי לקהילות שבהן אין משקל לצבע ולמוצא, לא הייתי עוזבת את תל אביב. הבת (הצהובה) שלי כבר התפללה מתוך סידור עדות המזרח. בבית הספר שבו למדה באותה שנה, היה ליוצאי עדות המזרח רוב.
בשנתיים האחרונות קרבות פוליטיים יצרו קרע ביביסטים־מתנחלים. אין הצדקה לקרב המגוחך הזה, לא אנתרופולוגית ולא עניינית. התיאור שלפיו הליכוד שילם מחיר כבד על הברית עם המתנחלים משעשע במיוחד, בהתחשב בכך שאין מפלגה שאחראית באופן ספציפי לכמות כה רבה של עקירה כמו הליכוד, החל מגרעין אלון מורה הראשון שיצר תקדים לאופציה להזיז התיישבות ממקומה, ואחריה סיני, וגוש קטיף, ושכונות נוספות "על הדרך" כמו עמונה ונתיב האבות. המספרים מוכיחים שמתנחלים המשיכו לתת אמון במפלגה הזאת.
אם יש לקח אחד שהליכוד בפרט והימין בכלל צריכים ללמוד מאובדן השלטון הוא לא לזלזל בשותפות הטבעיות, לכבד את בנות הברית ולא לצרף לקלחת הפוליטית את שנואות נפשן רק כדי לאתגר את המפלגות האחיות. אם לשפוט לפי האופן שבו התנהל אתמול טקס ההשבעה, הימין עדיין לא בכיוון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו