המועמדות הפסולה של פרופ' דוד הראל

דוד הראל, פרופסור במכון ויצמן למדע ברחובות, הגיש את מועמדותו לתפקיד נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, והוא מיועד להחליף את פרופ' נילי כהן המסיימת בימים אלה את כהונתה. הראל כנראה ייבחר לתפקיד מאחר שהוא המועמד היחיד. זו התפתחות חמורה, היות שהראל עומד להפוך את האקדמיה הישראלית לזירת התגוששות פוליטית שתרוקן מתוכן את המשמעות הממלכתית שלה, ולייצר בה מאחז של השמאל הרדיקלי.

לאחרונה עלה שמו של הראל לכותרות לאחר שבית המשפט העליון עיכב את מועמדותו של פרופ' עודד גולדרייך לפרס ישראל השנה. הראל יצא נגד ההחלטה וקבע כי "אין ראוי ממנו לפרס". גולדרייך קרא להטיל חרם על אוניברסיטת אריאל, דבר שמשמעו הוא חיסולה באמצעות מניעת מענקים כספיים מרחבי העולם לאוניברסיטה הצעירה.

להראל אין בעיה עם חרמות. הוא, כמו גולדרייך, חתום על מכתב הדורש מהפרלמנט הגרמני לבטל הגבלות ועונשים שהוטלו על פעילי BDS הקוראים לחרם על מדינת ישראל ולהכנעתה. הפרלמנט הגרמני מתייחס אל ה־BDS כגוף אנטישמי רדיקלי שהתחבר לתנועה הפלשתינית. מבחינתו של הראל ה־BDS לגיטימי ואינו נגוע באנטישמיות.

את פעילותו הפוליטית הוא מכנה "מלחמה על ערכים", וכחלק מהפעילות המתריסה שלו הוא יצא נגד החלטות בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה ושר החינוך והתרבות. הראל יזם והוביל טקס חלופי להענקת פרס ישראל במכון ויצמן, שבו העניק לגולדרייך את פסלון פרס ישראל שבו זכה הוא עצמו לפני כמה שנים. הגידופים של הראל על המוסדות הממלכתיים של ישראל בטקס החלופי היו ברורים ונחרצים. גולדרייך "ניצל" מלשמוע נאום של ראש הממשלה, מללחוץ את ידו של שר החינוך, ובכלל קובע המועמד לראשות האקדמיה הישראלית כי קביעת בית המשפט העליון והשרים היא "בושה למדינה".

על האיש "הלא פוליטי", דוד הראל, אבקש לומר כך: לחוקרים שכמותו התייחס מקים המכון שבו הוא עובד, ד"ר חיים ויצמן. הוא חשש מזליגת הדעות של "ברית שלום" השמאלית, שדגלה בהקמת מדינה דו־לאומית בארץ ישראל, לתוך המכון החדש שהקים ברחובות עם ד"ר דוד ארנסט ברגמן. ויצמן כתב לברגמן כך ב־23 בינואר 1934: "אם אתה או מגזניק תבחינו בנטיות 'מדיניות', כביכול, אצל אחד מעובדינו, הם יפוטרו, בין שיש להם חוזים ובין שאין להם, מאחר שמנוי וגמור עימי לא להניח לדברים מעין אלה להתרחש אצלנו. הדבר היה בעוכרי האוניברסיטה [העברית], ואנו מוזהרים מראש".

ויצמן, השותף והמייסד של הטכניון בחיפה, האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון דניאל זיו, שהיה למכון ויצמן, לא היה מאפשר לדוד הראל ולחבריו להפוך את מכון ויצמן ואת האקדמיה הישראלית למגרש המשחקים הפוליטי שלהם. הוא היה מסלק אותם כלאחר יד.

ראוי שהראל ייקח דוגמה מדמות מופת שצמחה ופעלה במכון ויצמן, פרופ' מיכאל סלע. במשך עשרות שנים המדען המבריק הזה הנהיג את מכון ויצמן והוביל להישגים פורצי דרך, בלי שהפך אף פעם בתקופת כהונתו את המכון לזירה פוליטית ולהתגוששות בין הממלכתיות לבין הערכים הפוליטיים שלו. סלע היה מעורב בפיתוח תרופות שעיצבו את התעשייה הישראלית. בחוכמתו הבין לעומק את הסכנה בלהפוך את המעבדה שלו ואת היוקרה שלה זכה לכלי משחק. הראל, ככל הנראה, לא זכה ליכולת זו.

אם יתגלה, למשל, באוניברסיטת אריאל חוקר מבריק ופורץ דרך, האם מישהו סבור שדוד הראל, עודד גולדרייך והפוליטיקאים האחרים בקרב המדענים יקבלו אותו למוסד היוקרתי והממלכתי הקרוי "האקדמיה הישראלית?"

המועמדות של דוד הראל תגיע להצבעה ותעבור בקולות רבים. אין איש חולק, אולי פרט לחיים ויצמן, על זכותו של הראל לדעות פוליטיות פרטיות. אולם חשש כבד מלווה את כל מי שדמותה ויוקרתה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים חשובות לו נוכח דפוס הפעולה הפוליטי של המועמד היחיד לתפקיד.