הימין כבר לא מסוגל לנצח

לפי גוגל, קלאוסטרופוביה היא פוביה ספציפית שהסובל ממנה חווה פחד משהות במקומות קטנים וסגורים. אנשים עם פחד ממקומות סגורים חוששים שלא יוכלו לצאת מהמקום, האויר ייגמר והם יחנקו, או שהפחד יהיה כה עז שהם ישתגעו. זה המצב אליו הגיע המחנה הלאומי בשנה האחרונה.

הקירות סוגרים על הימין מכל עבר. במשך 4 מערכות בחירות מפלגת השלטון לא הצליחה להרכיב ממשלה לבדה. במערכת הראשונה, נתניהו פנה לאבי גבאי והציע לוותר על המאבק הלאומי לשינוי במערכת המשפט. במערכה השנייה, הוא ביצר את הבלוק שחסם את גישת השמאל לשלטון. במערכה השלישית, נוסתה ממשלת האחדות שהתגלתה במקרה הטוב כממשלת שיתוק. כעת, הגענו למערכה הרביעית, וכל הגבולות האידיאולוגיים נחצו.

מימין, נתניהו הסיר את החרם ההיסטורי של הליכוד על תנועת כ"ך. משמאל, פתח צוהר להכשרת שותפות עם רע"מ, האגף הפוליטי של התנועה האסלאמית, הסניף המקומי של 'האחים המוסלמים'. ועדיין, אין לו יכולת להגיע לרוב יציב שיוביל את הכנסת לתפקוד.

התפקוד הזה חיוני להוצאת המדינה מגירעונות הקורונה, אך גם לחזרתה הפשוטה של מדינת ישראל למסלול. אחד האתגרים הניבטים בעתיד הנראה לעין של הממשלה הבאה הוא שינוי דרמטי סביב שולחן בית המשפט העליון, אליו יצורפו ששה שופטים חדשים. אם הממשלה הבאה תהיה לאומית, יש סיכוי שהוראת הבטלות שניתנה לפשרת האוזר תהיה קו פרשת המים והיחסים בין הכנסת לבית המשפט יחזרו לתקנם.

המפלגות ששואפות לאתגר את הליכוד מימין במצב משונה. השבועות האחרונים, החל באסון מירון, דרך הפרעות הערביים בערים המעורבות והחלטת בג"ץ בפשרת האוזר, מאותתות נורות אזהרה מעל יכולתה של מפלגת השלטון לפעול מול אתגרי המדינה, אך במקום "לאלץ" אותה לפעול כפי המצופה, המפלגות שמימין לליכוד מהרהרות באפשרות של הליכה דווקא עם השמאל, בתמיכת הרשימה המשותפת. מפלגות הלווין של הליכוד התנתקו מתחנת האם.

ל'תקווה חדשה' יש הרבה תוכניות בקנה. המצע המפורט של המפלגה כלל שינויים במערכת המשפט ומערכת החינוך, היא תומכת בהרחבת ההתיישבות. סער עצמו תומך במלחמת ברירה בעזה, כמה שזה היה רלוונטי למבצע 'שומר החומות'. למרבה הצער, את כל אלו זנחה לטובת 'רק לא ביבי'.
ב'ימינה' המצב מורכב עוד יותר. בנט ושקד וסמוטריץ' מאתגרים את הליכוד מימין. רשימת הביקורת ארוכה - חאן אל אחמר. חוק ההסדרה. פסקת ההתגברות. שחרור מחבלים. אך בהיעדר יכולת להקים ממשלה, אין מה לבקר ואין את מי למשוך ימינה וכך הבוחר הלאומי תקוע במבוך ללא מוצא.

כבר כתבתי כאן על כך שהפרסונליזציה תפסה את מקומה של האידיאולוגיה. הפרסונליזציה הייתה גם הגורם שהרס גם את אפקטיביות הלחץ שהופעל על חברי 'תקווה חדשה', כשההפגנות מחוץ לביתו של אלקין הפכו תוקפניות כלפי בני משפחתו, בעוד ההפגנות מחוץ לבתי חברי 'ימינה' חלחלו אליהם היטב – אך לא גבלו באלימות. ייתכן שזה קשור לכך שאנשי תקווה חדשה היו מבשרה של הליכוד במשך שנים רבות. זה, לצד חוסר הרצון לחלוק את השלטון הפכו את האפשרות להפעלת לחץ על 'תקווה חדשה' לאפקט בומרנג במסע לגיוס עריקים.

המצב חמור במיוחד כי כל החלופות גרועות ובסופו של דבר כולן מובילות להגברת הכאוס במערכת בחירות נוספת. ממשלת ימין שתהיה תלויה ברע"מ לא תוכל להגביר את הריבונות ובסופו של דבר תוביל לעליית השמאל לשלטון. ממשלת שמאל שתתבסס על מפלגות ימין תרסק את המחנה הלאומי. בחירות חמישיות עלולות להוביל לאותו תהליך, כשסער ובנט עלולים למצוא עצמם מתחת לאחוז החסימה והליכוד ללא אפשרות כלשהי להקים ממשלה, בעוד לפיד והשמאל יאחזו בשלטון.
איך שלא נסתכל על זה, הימין כבר לא מסוגל לנצח.