קשה להבין מדוע הנשיא יצחק הרצוג מצא לנכון, דווקא בזמן קריטי למו"מ הלא־רשמי והחשאי המתנהל על פשרה במשבר החוקתי, להכריז כי "מכלול החקיקה שנידון כעת בוועדה [בכנסת] ... דורסני ומערער את יסודותינו הדמוקרטיים" ועליו לעבור מהעולם ומהר". האם הוא כרע־נפל תחת הביקורת שמתחו עליו מחרחרי מלחמת האחים, החותרים למנוע פשרה? איך נקיטת עמדה כה חד־צדדית יכולה להועיל למו"מ שהוא מקדם? הרי ראשי הקואליציה חוזרים ומצהירים שהם מעוניינים בפשרה, והיא אכן תסיר מהפרק את המכלול האמור.
הצעות לוין אינן דורסניות בכלל, ואף על פי כן הוא מוכן לדון במיתונן ובשיפורן, בעיקר בהסדרת החקיקה של חוקי יסוד. לא ברורה גם תגובתה המתונה־לעילא של הקואליציה לדרישה החד־צדדית הכעוסה של הנשיא.
נתניהו חזר והכריז: "אני מברך על כל היוזמות שיאפשרו לנו להמשיך יחד, כולל היוזמה של נשיא המדינה". גם יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן ענה בתגובה דומה. דרך אפשרית להבין את ההתבטאויות המבצבצות אלינו מעבר למסך המו"מ החשאי היא שראשי הקואליציה יודעים שלא רק מארגני המחאה, אלא גם פוליטיקאים, ובייחוד קבוצת השופטים בראשות נשיאת ביהמ"ש העליון השופטת אסתר חיות, מנסים לסכל את תיווך הנשיא. זו המחשה לצורך הזועק לרסן שופטים־פוליטיקאים המתיימרים לשלוט פה מאחורי הקלעים.
אולי לביקורתם רמזו דברי הרצוג "אני מקבל באהבה כל ביקורת, קשה וכואבת ככל שתהיה". ייתכן שהנשיא התפתל כך בלחץ השופטים, ואילו ראשי הקואליציה מבליגים על דבריו, כדי לעזור לו להתגבר על המנסים לסכל את המשא ומתן.
האם אוהבי ישראל כמו חיות ופוליטיקאים מהאופוזיציה מעוניינים להגיע למשבר חוקתי ולמנוע פשרה? האם הם מעדיפים למרוד בכנסת? אין תיאור אחר למצב שביהמ"ש העליון יפסול חוק יסוד האוסר עליו לפסול חוקי יסוד. הוא יהרוס בזה את שלטון החוק ויפרום בצורה מסוכנת את מארג החברה הישראלית. הדעת והלב אינם סובלים את האפשרות שנגיע למקום פראי כזה.
האם חיות ותומכיה הפוליטיים כה סומכים על האחריות של נתניהו ולוין, עד שהם סבורים שמעצמם הם יכולים לפרוק את עול האחריות לישראל? האם הם מרשים לעצמם לשחק בתפקיד הבריון שהשתגע, בתקווה להבהיל את נתניהו ולוין?יש לקוות שהתיאור הזה שגוי. אבל אם לא, ניתן להניח שהם משחקים בתפקיד המשבש הזה בגלל בבת עינם, הוועדה למינוי שופטים.
אולי הם מניחים שנחוץ "קרב אקדוחנים" כדי להגן על זכות הווטו שהוקנתה להם בשיטת המינוי הנוכחית. הם יודעים שלוין יתקשה להשאיר אותה בידיהם בכל פשרה, ולכן מרשים לעצמם להמר בחוסר אחריות על גורלנו. מדוע אסור ללוין להסכים לשימור הווטו? בגלל הדומיננטיות החזקה מאוד של ההשקפה הפרוגרסיבית והשתלטנית בקרב ציבור השופטים הזוטרים, הפרופסורים למשפטים, הפרקליטים ועורכי הדין הבכירים, שהם המועמדים למינוי לביהמ"ש העליון.
באוניברסיטאות ובמערכת המשפט השתלטה פרשנות משפטית פוסט־מודרנית המתירה לשופטים לעשות בחוקי הכנסת כבתוך שלהם, ותפיסה הרואה בשופטים סמכות פוליטית עליונה, כלומר ריבונית. לפיכך, גם אם בוועדה למינוי שופטים יהיה רוב לקואליציה ימנית מובהקת כמו זו הנוכחית (והנדירה!), אך גם לקואליציות עתידיות פחות ימניות, זה יהיה איזון לא חזק לדומיננטיות ההשקפה שהונחלה לקבוצת המועמדים לשיפוט.
חיות כנראה מבינה, אפוא, שלוין אינו יכול לוותר כאן במו"מ, ולכן מבקשת להכניעו ולא לדון עימו. בלי רוב לקואליציה, יהיה בית משפט שתלטני מאוד ומנותק מהעם. חיות וחבריה כנראה אינם מוכנים לוותר על גרגיר מכוחם בוועדה למינוי שופטים. אבל הם יצטרכו לוותר פה, והוויתור לא גדול. רוב לקואליציות המתחלפות איננו "קץ הדמוקרטיה". נא לחדול מהסחת דעת היסטרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו