כללי השכונה מכתיבים את כללי המאבק

לפני 14 שנה יצא לאקרנים סרט ישראלי בשם "קירות", בכיכובן של נערת ג'יימס בונד אולגה קורילנקו והזמרת נינט טייב.

קורילנקו שיחקה זונה שמצליחה לברוח מבית הבושת שבו היא עובדת, ולאחר שהיא נתפסת היא נאלצת להיות רוצחת שכירה כדי לקבל את דרכונה ואת חייה בחזרה. נינט שיחקה אישה מוכה שמתגוררת בסמוך לה ועובדת בסופרמרקט. בין השתיים, למרות השוני, מתפתחת חברות אמיצה על רקע הניצול והאלימות שהן חוות.

באחת הסצנות קורילנקו מגיעה לסופר שבו נינט עובדת כדי לקנות חלב. כמו רבים שלא גדלו בישראל, היא לוקחת את קופסת החלב הראשונה על המדף. אבל נינט ישראלית ולמדה מגיל צעיר, כמו כולנו, תמיד לקחת את החלב האחרון בטור, כי התוקף שלו ארוך יותר. היא מזדעקת ומסבירה לקורילנקו את הטכניקה ואת מה שעומד מאחוריה. היא מלמדת אותה משפט אחד מהותי בעברית: "אני לא פראיירית".

זו סצנה קטנה, שמספרת את הסיפור הישראלי בגדול: אנחנו לא פראיירים. כל פעולה, אמירה או יציאה לרחוב הן לא עוד משהו טריוויאלי בחיים, אלא מאבק הרואי: מלהחליף משהו שקנית ושאתה לא מעוניין בו, או שהוא לא מה שהזמנת, ועד נהיגה - הכל כוחני, אלים, גס. כל ויתור, ולו מתוך נימוס, נתפס כחולשה.

ולכן ישראלים לא מתנצלים. התנצלות פירושה להיות פראייר. כשהיינו ילדים, סיפרו לנו שהיכולת לומר "סליחה" היא כוח, עוצמה, שמי שחזק מסוגל לרגע להניח את האגו בצד ולהתנצל על מעשה רע שעשה או על פגיעה באחר. בדיעבד מתברר שבארץ, כנראה, אין לאף אחד סיבה להתנצל על כלום. אנחנו כל כך מושלמים ובסדר כל הזמן, שגם כשאנחנו טועים - אנחנו צודקים.

טעיתי? יאללה, בקטנה, דפדף. רגשות אשם? נו, באמת. נפגעת ממני? תתגבר. קמפיין פוליטי שלם התבסס על תפיסת העולם הזאת: בבחירות 2015 נפתלי בנט והבית היהודי הצהירו שדי, מפסיקים להתנצל. הם אפילו הזמינו את הציבור לשלוח להם סרטונים שבהם אנשים גאים בכך שהם לא מתנצלים.

בשם ה"לא מתנצלים" - הכל נורמל: אני אדם מבוגר והורשעתי במעשה מגונה בחיילת? אז מה, אני יכול לשבת באולפן ולמתוח ביקורת על מעשה מגונה לכאורה של מישהו אחר. הייתי ראש ממשלה וישבתי בכלא על קבלת שוחד? זה לא מונע ממני לבקר את התנהגותו של ראש ממשלה אחר. הייתי שר, הורשעתי בקבלת שוחד ובמרמה ובהפרת אמונים? זה לא מונע ממני לשוב לאותו התפקיד, ומהממשלה כולה לחוקק חוק רק למעני. פרשתי מכס השיפוט מפני שהליך המינוי שלי נחשב לא תקין על רקע יחסי מין שקיימתי עם ראש לשכת עורכי הדין? לא רק שאני לא מתביישת - אלא אני גאה בכך, ואפילו אשמש פרזנטורית למותגים. מה זה העניין שלכם, צדקנים, צבועים, אנשים רעים?

כשאלה הסטנדרטים, אין שום סיכוי בעולם שראש הממשלה יגנה בקול ברור וחזק את בנו, שקרא לאנשי הפרקליטות "בוגדים" ואמר "כולנו יודעים מהו העונש על בגידה". וכשפעילי ליכוד עומדים מתחת לביתה של משפחת פרקש, ואחד מהם צועק לעבר האם השכולה: "יש אלוהים בשמיים, ושילם לה! מאחל לה עוד אחד כזה" - זה עובר, למה שיתנצל? כשבית המשפט, שאמון על שלטון החוק, הופך שק חבטות - איך אפשר בכלל לייצר הבחנה בין נכון ללא נכון? זהו, חברים. הכפפות הוסרו, מעטפת התרבות והחוק והבושה לא קיימת, מעכשיו הכל טוב. הכל מותר.

כשזאת האווירה הכללית, אין פלא שיש מי שרואה את ההפגנות המנומנמות והמנומסות של גוש השינוי, ומבין שזה לא יכול להימשך כך כי זה לא יוביל לשום מקום. שהנחמדות והמילים העדינות והממלכתיות החביבה לא ישנו כלום. המפגינים ינופפו בדגלים ויכו בתופים, והשיירה תעבור. זו מדינה שכולה יצר וזעם וכוח, הכל בחוץ, סערה מתמשכת. בשכונה קשה כללי השכונה מכתיבים את כללי המאבק. איך הסבירה נינט לקורילנקו? "אני לא פראיירית".