מדד הסטיגמה: הכדורים במגרש שלנו

רק בתחילת החודש, שמענו את חבר הכנסת אחמד טיבי מפציר בחברת הכנסת טלי גוטליב לפנות לפסיכיאטר: "אמרתי לך שאת צריכה לקחת את הכדורים שלוש פעמים ביום!".

האמירה הזו מוכיחה את הסטיגמה ואת היחס השלילי כלפי תחום בריאות הנפש. מדוע אדם צריך להתבייש באופן שבו הוא שומר על בריאותו? ולמה טיפול בנפש הוא דבר פסול? הגיע הזמן שנפסיק להשתמש בביטויים "חולה נפש", "פסיכופת" ומונחים נוספים מעולם בריאות הנפש כמילות גנאי. הגיע הזמן לשים לזה סוף.

אני ניגשת לנושא בחרדת קודש, וכמי שמכירה אותו מקרוב. קרוב מדי. אחי הגדול עמירם מתמודד עם סכיזופרניה כבר שנים. לקח לי הרבה זמן להשלים עם ההתמודדות שלו, עד שהבנתי שאין לי מה להסתיר ולהתבייש. הוא אחי, חלק משמעותי מחיי, ואני אוהבת אותו גם כשזה מורכב. ועדיין, כשאני שומעת ביטויים כאלה - הלב נכמר. משהו בי מתכווץ.

הלוואי שמקרה חברי הכנסת המדובר היה היחיד, אך לצערי מדובר בתופעה. בישראל נעשה שימוש רב ופוגעני בביטויים הלקוחים מעולמות בריאות הנפש ומעולמם של אנשים עם מוגבלויות. ההתבטאויות הללו נפוצות במרחב הציבורי, ברשתות החברתיות, בקרב נציגי ציבור וידוענים, וגם בקרב עמיתיי בטלוויזיה ובתקשורת בכלל.

ככל שגובר השימוש בביטויים כמו "פסיכי", "משוגע" ו"חולה נפש" באופן פוגעני, כך מעמיקה הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית, ואף מחריפה את מצבם הנפשי של המתמודדים ושל בני משפחותיהם. ככל שאחי ושותפיו להתמודדות שומעים ביטויים כאלה, הם מתכנסים עוד ועוד לתוך מחסום הבושה.

גם אני הסתתרתי מאחורי הבושה, והיום אני מבינה שזה בגלל השפה, האמירות, הטרמינולוגיה השלילית והטאבו שהודבקו לעולם בריאות הנפש. האופן שבו החברה משתמשת במונחים מעולם זה הוא לרוב שלילי ופוגעני, אף שמתמודדי הנפש הם קבוצת הנכים הגדולה בישראל. ועדיין הם מסתובבים בעולם כשקופים, וקולם כמעט לא נשמע.

לאורך השנים, נוכחנו לגלות כי אחד החסמים הגדולים לקבלת טיפול בקרב אנשים שחווים משבר נפשי הוא הסטיגמה השלילית. שימוש מוקצן ומלגלג בתיאור מאפייני המחלה פוגע במתמודדי הנפש ובבני משפחותיהם, בלגיטימציה שלהם לפנות לעזרה וביכולתם להשתלב בחברה, להשתקם ולחיות חיים עצמאיים ומלאי משמעות.

מדד הסטיגמה של "אנוש", העמותה הישראלית לבריאות הנפש, שפורסם בתחילת החודש, בחן את השימוש במונחים "פסיכי", "פיסיכופת", "חולה נפש", "סכיזופרן" ו"פיצול אישיות" בתקשורת וברשתות החברתיות. רבים מהביטויים הופיעו כמילות גנאי, בעיקר בפיהם של אנשי ציבור ובתגובות מתלהמות ברשתות החברתיות. בהישמעם של ביטויים אלה, מתמודדי הנפש יכולים לחוות בושה ודחייה. שיח כזה משאיר אותם מאחור, ועלול לעכב את תהליך השיקום וההחלמה.

הדרך לשינוי טמונה בשפה. עלינו כחברה לשים לב כי הביטויים שבהם אנו משתמשים לא פוגעים באחר ומחלישים אותו. השימוש במונחים כמו "משוגע", "פסיכי" או "חולה נפש" פוגע באנשים כמו אחי היקר, פוגע בי ובציבור שלם, שקם בכל בוקר לקרב חדש. הם ואנחנו לא זקוקים שתוסיפו עוד שמן למדורה, בייחוד כשאנשי ציבור קוראים האחר לרעהו "חולה נפש" או מורים להם "לקחת כדורים".

הגיע הזמן לדבר על התופעה ולהוביל שיח נקי ומכבד, כזה שלא עושה שימוש באבחנות רפואיות ובמצבים נפשיים כמילות גנאי, ושלא פוגע באנשים המתמודדים יום־יום עם מגבלה נפשית. עלינו לאפשר מרחב בטוח למתמודדי הנפש, ולהיות חברה מקבלת ומכילה.

אני קוראת לציבור הישראלי להימנע משימוש בביטויים אלו באופן פוגעני, ולסייע לנו ביצירת שיח לגיטימי בנושא בריאות הנפש ובהפחתת הסטיגמה כלפי אנשים עם מגבלה נפשית. כי בריאות הנפש היא הסיפור של כולנו!