שמעו סיפור:
לפני ארבע שנים רצחה חוליית מחבלים את התינוק עמיעד איש־רן בעודו ברחם, ופצעה עשרה אזרחים אחרים. שלושה ימים לאחר מכן פגעה החוליה בשלושה חיילים מגדוד נצח יהודה, והרגה שניים מהם. חבריהם מעידים: "עולמנו נפל עלינו. נשאנו את הארונות שלהם בלוויות, התמודדנו עם כאב וסבל נוראיים".
הלוחמים נשלחים ימים ספורים לאחר מכן לעצור את מי שסייעו לראש החוליה להסתתר. בדרכם חזרה, כשהמחבלים איתם בג'יפ, הם עוברים ליד מקום הפיגוע. הם לא מצליחים לשלוט בעצמם, מאבדים עשתונות ומכים את המחבלים.
אין חולק שמדובר במעשה שלא ייעשה. חמשת החיילים המעורבים נשפטו וישבו בכלא. לאחר שהשתחררו, הם גילו שהמחבלים תובעים את המדינה ואותם תביעת נזיקין. מה שהיכה אותם בתדהמה ובתחושת בגידה צורבת, היא העובדה שצה"ל הציע להם את העסקה הבאה: או שתשתתפו בהוצאות המשפט ב־100 אלף שקלים - או שתישאו בפיצוי שייפסק, שעשוי להגיע ל־2.5 מיליון שקלים.
"בחרנו לעזוב את העולם החרדי ולהתגייס לצה"ל, לרוב ללא תמיכה ועידוד מבני המשפחה, חלקנו כחיילים בודדים. ביקשנו להגיע ליחידה קרבית ולתרום הכי הרבה שנוכל", כתבו החיילים בקמפיין גיוס המונים שהשיקו בימים האחרונים, שבו הם מבקשים מהציבור לעזור להם במימון ההגנה המשפטית. עד כאן הסיפור.
אם הייתם מספרים את הסיפור הזה לילדיכם לפני השינה, סביר שלא היו נרדמים, ואם היו - כנראה היו בוחרים לא ללכת לצבא בבוא היום. כי מה שעומד בבסיסו הוא ניסיון של צה"ל להסרת אחריות, ניסיון שלא רק מתנגש חזיתית עם המוסר - אלא גם עם החוק במדינת ישראל.
על פי המוסר, הדרישה של צה"ל מזעזעת: המפקדים הם אלה ששמו את הלוחמים במצב בלתי אפשרי. הם אלו ששלחו אותם לעצור את המחבלים שסייעו לרצוח את חבריהם. מה הם ציפו שיקרה? יש כאן הקטנת ראש או חוסר רגישות משווע.
מבחינה חוקית, פקודת הנזיקין קובעת הגדרות למושג "אחריות שילוחית", שהיא האחריות של מי ששולח אחר לבצע פעולה בשמו. סעיף 13 לחוק אומר שהמעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו, אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. סעיף 14 מרחיב את האחריות גם לשלוח שאינו מועסק על ידי השולח, וכאן השולח "יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים, ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם".
נכון, צה"ל יכול לטעון שהוא שלח את הלוחמים רק לעצור את המחבלים, ולא להכות אותם. נכון, אבל צעיר במדינת ישראל חייב להתגייס על פי חוק, הוא לא יכול להתעלם מהחובה הזאת. ובהשוואה לנוסח החוק, הוא הרבה יותר שלוח מעובד. אין יותר שלוח מחייל. הוא ידו הארוכה של השולח, שהוא המפקד שלו, שהוא צה"ל, שהוא אנחנו. האחריות על מעשיו מוטלת על המשלח, ללא עוררין. צה"ל חייב לקבל אחריות על חייליו. הוא מחויב לכך מוסרית, משפטית וערכית. כי כמו שהחייל מחויב לצבא - כך גם הפוך. זו מערכת דו־סטרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו