"אמא, זה פיצוצים?" שאל הילד הקטן את אמו, ביום בלהות אחד בשבוע שעבר בלוד. מחוץ לסורגים קפצו פורעים ערבים על רכב של יהודים, ניפצו את שמשותיו והרסו אותו כליל. "אין מה לראות, ילדים", גוננה האם על הנפש הרכה של ילדיה, בעודה מתעדת ממקום מסתורה את שמתחולל בחוץ, "100, תתקשרו 100". מוקד 100 של המשטרה לא עזר לרכב שהושחת. הוא לא עזר לאם ולילדיה המסתתרים, הוא גם לא עזר ליגאל יהושע ז"ל, שנרצח בלינץ' אכזרי לאור יום. השבוע מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, ברבר עצמו לדעת בניסיונותיו הנואשים למצוא חן ולנקות את עצמו מאשמה. הוא דיבר על טרוריסטים משני הצדדים, על משטרה שמטרתה לשים חיץ ולהרגיע את הרוחות. הוא דיבר על "הצטברויות של כעסים ומשקעים" משל היה מרצה במחלקה לסוציולוגיה, ולא המפקד העליון של הגוף שתפקידו לספק הגנה לתושבים.
לא ככה, אדוני המפכ"ל. לא ככה תמלא את תפקידך ולא ככה תנקה את שמך המוכתם מאוד. לא באמצעות יצירת משוואה מזויפת של שוויון באלימות, כדי לכסות על המחדל המשטרתי במשמרת שלך. אנחנו לא קונים את זה. לא את הסימטריה ולא את ההאשמות החלולות. היינו פה, זה לא קרה בגלקסיה אחרת. היינו בלוד, ברמלה, בעכו, ביפו, בגוש משגב ובכבישי הגליל, בכבישי הנגב המופקרים, שם מבצעים סלקציות בין יהודים לערבים כדי לדעת במי לפגוע. היינו שם, החברים והמשפחה שלנו היו שם. העדויות זועקות, והן דורשות טיפול שורש ולא סיסמאות נבובות במסיבות עיתונאים חסרות פשר.
הכתובת היתה על הקיר, אדון מפכ"ל. הפרוטקשן, ההשתוללות בכבישים, הגניבות, ההטרדות המיניות, הנשק הבלתי חוקי - הכל היה שם, בעבע. השבוע הוא התפרץ, בפרץ לאומני אנטישמי, מתודלק על ידי גורמים דתיים מסיתים לאלימות, שעדיין, משום מה, מסתובבים חופשי. האזרחים נאלצים להגן על עצמם מול משטרה מסורסת שכבולה לקונספציות של "שני הצדדים", אף שידוע לכל שוטרת מג"ב בשטח מי כאן התוקפן. אבל היא יודעת, והוא יודע, מה יעלה בגורלם אם יעזו לפעול, והם לא מעיזים, ובכך מפקירים את הציבור. הציבור נאלץ להגן על עצמו, כשמספר הבקשות לרישיון נשק קפץ פי שבעה בשבוע האחרון.
אין מקום לאשליות על דו־קיום או סימטריה. אנחנו לא קונים את זה, וזה לא יוביל לשום מקום. הרגיעה, שאותה מתחנן המפכ"ל להשיג, היא חבית חומר נפץ ואוי לנו אם נתפתה לה. המטרה צריכה להיות השבת הסדר והמשילות באופן עמוק, לא רגיעה, ובשביל זה צריך מוטיבציה ולא רק מופעי יח"צ. המשימה היא לאסוף את הנשק הבלתי חוקי, להכניס את השב"כ תוך הנחיה ברורה (נטולת PC) של פשיעה לאומנית, לשנות הוראות פתיחה באש לשוטרים המצוינים שלנו ולהפסיק להפקיר אותם כבשר תותחים. לעצור את האימאמים המסיתים ואת ההנהגה המתסיסה, לנעול מסגדים שמהווים מוקד לאלימות (כמו שעשיתם בישיבה ביצהר), לזרז הליכים משפטיים ועוד.
הדרך לדו־קיום עוברת בקיר ברזל. רק כשלא יהיה שם סדק, רק אז הקבוצות הקיצוניות יירדו וההשפעה תעבור לידי המתונות.