איפה הסולידריות, גבירותיי ורבותיי

ודאי קראתם שהאיחוד האירופי הציע תמיכה לאמנות ולתרבות בארץ במסגרת "קרן התרבות והמדיה" של Creative Europe בהיקף של מיליוני אירו. זאת תוספת משמעותית לתרבות בארץ.

הרי ידוע שמלבד כמה בני מזל, אמנים בארץ חיים מהיד אל הפה, מחלטרים את דרכם לסוף החודש, חלקם מידרדרים להיות מורים לאמנות או מתייאשים ועוזבים לענף בטוח יותר, שיצליח לשים אוכל על השולחן ולשלם חשבונות.

אך אליה וקוץ בה: לאירופאים היה תנאי קטנטון, בלתי מורגש כמעט: כספים אלו מיועדים לתמוך אך ורק באמנים סטרייטים ואשכנזים מובהקים: לא חצי אשכנזים, לא חצי סטרייטים. מדינת ישראל בלעה את הצפרדע, הסכימה לקבל את התמיכה הנדיבה על תנאיה, והבטיחה כי תפצה את ההומואים המזרחיים במלגות משלה.

לא חלפו שתי שניות והצרחות הרקיעו שחקים: יעל דן ראיינה אמנית מיצב טראנסית כועסת, ועד "שש עם" כבר התארגנה הפגנה בגודל בינוני בהובלת עדן בן זקן, דודו טסה ודנה ברגר, שגילתה סולידריות ובמקרה היה לה אחה"צ פנוי. כל מי שעלה לשידור באותו יום, ולא היה קשה למצוא מי שיבקש להביע מחאה, התחיל את המשפט ב"לא ייתכן" או "לא יעלה על הדעת".

וזה באמת מקומם, להפלות בין דם לדם, בין נטייה זו או אחרת. ואם האירופאים בוחרים להיות גזענים או הומופובים - זאת בחירה מעוותת שלהם, אבל למדינת ישראל אסור בשום אופן להסכים לקבל תנאים אלו. וגם אם היא מציעה קונטרה בדמות העדפה מתקנת, ראשית - אין לדעת מה תעשה הממשלה הבאה, ושנית, עצם קבלת התנאים מקבעת אותם כמשהו לגיטימי. כאמור: לא יעלה על הדעת ולא ייתכן.

מובן שרוב הכתוב לעיל אינו נכון. כן, האירופאים הציעו תמיכה, אבל אפשר להירגע: היא אינה מפלה גזעית או על רקע נטייה מינית, היא סתם דופקת את המתנחלים. יעל דן צריכה לחפש אייטם אחר, ולדנה ברגר יש עוד אחר צהריים פנוי.

לא היו ולא יהיו הפגנות, בטח לא הפגנת סולידריות, אף אמן לא עלה לשידור, ותשקוט הארץ.

כי אפליית מתנחלים זה לא באמת סיפור, וכנראה גם קצת מגיע להם.

הסיפוח הזוחל של תפיסת עולם זאת - הטוענת שמותר להפלות את אלו הגרים מצידו השני של הקו הירוק כי הם לא לגיטימיים, כי הקול שלהם והאמנות שלהם לא נחשבים ולא ראויים להישמע - בלתי נתפס ואסור שיקנה שבת.

ושוב, כרגיל, הביקורת אינה נגד הגויים, כי מהם אין ציפיות, והם כבר הוכיחו מיליוני פעמים (שש, ליתר הדיוק) שהאינטרס שלהם ושלנו אינו חופף, אם ניתן להגדיר זאת באנדרסטייטמנט, אלא מופנית כלפינו, כלפי הממשלה שקיבלה את התנאים המפלים האלו. הביקורת מופנית כלפי התקשורת, שלא הקימה קול זעקה, וכלפי האמנים מצידו ה"נכון" של הקו הירוק, שלא טרחו להביע סולידריות. אולי כי הם לא מרגישים אותה, אולי כי זה לא חשוב להם, אולי כי קנו אותם בכסף.